העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא צח · פירוש ג
ולית להו לבעה"ב. טה"נ בגוויהו למיתן לעניא דניחא לי' מ"ט תעזוב כתיב בהו. בסתם לשו"פ שניתן במחובר משנה מפורשת היא בפיאה פ"ה מ"ו מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהן ה"ז גוזל את העניים. ותנן רפ"ד אפי' תשעה ותשעים אומרים לחלק וא' אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה. ותניא בת"כ והביאו הר"ש תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו. ונראה דרבינו מיירי בכל לשו"פ אפי' הגיעו ליד בעה"ב כמו בדלית ובדקל [או שתלשה באיסור] אז הדין שיחלק כדתנן שם. מכ"מ אסור ליתן לעני קרובו וכדאי' בירו' והביאו הר"ש בעה"ב מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו. והיינו משום שאין לבעה"ב טה"נ בגווייהו. ואע"ג שהביא הר"ש בשם הת"כ דבדלית ובדקל כתיב איתם למעט מתעזוב. וא"כ מנ"ל שאין בהם טה"נ לבעלים. הא ל"ק דפשיטא דעזיבה כתיב בכל לשו"פ. ולא בא למעט מאותם אלא שלא יבוזו. ולכאורה ק' על מש"כ התו' חולין ד' קל"א ד"ה יש בהם. וכן הר"ן שם דא' פי' דברים שאין בהם טה"נ לבעלים ובא עני ושאלו ממנו אם רצה לא יתן לו והוכיחו מדקרי לי' הש"ס ממון שאין לו תובעין. הרי דאם הגיע לידו א"צ ליתן אלא למי שירצה. והרי בירו' הנ"ל מבואר להיפך. אבל לק"מ דודאי התוס' מודו שאסור לקבל מזה טה"נ למיודעו או לקרובו. אלא שאין מחויב ליתן לעני התובעו אלא יתן לעני אחר שלא בטה"נ. ועדיין ק' על התוס' ור"ן מהא דתנן פיאה פ"ד מ"ט מי שלקט אה"פ כו' וחכ"א יתננה לעני שנמצא ראשון. ואין לחלק ולומר דהתו' מיירי בבעה"ב עצמו. ומשנה דמי שלקט את הפיאה וכו' מיירי באחר וכפרש"י בב"מ דף י' שהרי עיקר הוכחת התו' שאין מחויב ליתן לעני ראשון הוא מדקאמר' הגמ' על הא דבעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך לטול לשו"פ נוטל וכשיחזור לביתו ישלם. שהוא ממון שאין לו תובעין. והתם מיירי בעשיר שאינו בעל השדה שהרי מיירי בעובר ממקום למקום. ותו מדתנן בסיפא וחכ"א ע:י היה באותו שעה. ואי בבעל השדה ממש לא מהני מה שהוא עני. אלא בעשיר שאינו בעל השדה מיירי ומכ"מ הוי ממון שאין לו תובעין. אלמא שא"צ ליתן לעני התובעו לפי הוכחת התו'. וא"כ הדר קשה מדתנן יתננה לעני שנמצא ראשון. וצ"ל דהא דתנן לעני שנמצא ראשון אינו חובה ממש אלא משום איבה אחרי שאין רשות להיות בו טה"נ. וכיב"ז כתבו התוס' יומא ד' כ"ה ב' ד"ה ת"ש. לענין הא דתניא דכהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. שזה אינו חובה אלא שלא יקפידו עליו אבל אם ירצה לומר לאחר רשאי. וה"ה בלשו"פ שבידו רשאי ליתן לכל מי שרוצ' רק שלא יהי' בהם טה"נ לבעלי':