העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא צג · פירוש ב
לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. ולמד בגמ' מדכתיב ביהושע ושוב מול את ב"י. מאי שוב אלאלאו לפריעה. והוסיף רבינו ומנלן דפריעת מילה דחי' שבת פי' כיון דבמילה דכתיב בתורה אין פריעה בכלל עד שבא יהושע כדא' ביבמות שם. ועיקרו הל"מ כמש"כ התוס' ד"ה לא ניתנה כו'. א"כ מנלן דרבוי דקרא דכתיב ביום אפי' בשבת קאי גם על פריעה. וכ"ת באמת הל"מ הוא שדוחה שבת ג"כ. הא ליתא שהרי אנן לא ידענו שהוא הל"מ כמו אינך הל"מ שידועים לנו עד היום. אבל פריעה לא ידענו אלא שאנו סומכין על יהושע שהיה לו ידוע הל"מ ואתי אסמכיה אקרא וא"כ מנ"ל דקיבל יהושע שדוחה שבת. וע"ז משני רבינו דגם זה רמז בקרא וע"כ גם הוא קיבל הל"מ. מדכתיב שנית מקיש סוף מילה לתחילת מילה כו'. ובגמ' איתא האי הקישא דשנית בל"א מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבין דתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה כו'. ופרש"י סוף מילה ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה. מבואר דמפרש סוף מילה היינו סוף חיתוך ולא כר"ת שהביאו התו' ד"ה סוף מילה שמפרש על סוף פריעה. ולפרש"י לא נדרש שנית באופן דרשא דשוב. וכ"ת לפי' רש"י מנלן דפריע' מעכב. לק"מ דכיון דכתיב שוב מול על פריעה מבואר דפריעה היינו סוף מילה ממש. ולא נצרכנו אלא לרבות סוף מילה וממילא פריעה בכלל. ולפי זה אזדא קושית רבינו מעיקרא. מנלן דפריעה דחי שבת. דממילא דחית שבת ג"כ ידענו מושוב מול דפריעה היינו מילה. וכן הסביר מעצמו הגאון חתם סופר סי' רמ"ט. ובחנם הרעיש בעל ש"ש בקושיא זו. דודאי לפרש"י כמו שידענו דפריעה מעכב בלא דרשה בפ"ע ה"נ דחית שבת. אבל רבינו מפרש הא דאיתא. בגמ' אף סוף מילה היינו פריעה. ולא שהוא מילה ממש. אלא שהוא מילה שניה ונקראת סוף מחמת שבה נגמר מצות מילה. וכיב"ז אית' בפ' הזהב (בבא מציעא ד' מ"ד ב)' דקרי להקדש שני סוף הקדש ע"ש. ולפריעה הוא דנצרך לן דמעכבת אבל סוף חיתוך פשיטא מהא דכתיב המול ימול כדעת ר"ת ז"ל. ולהכי שפיר הקשה דאכתי מנלן דפריעה דוחה שבת. ומשני דכמו שהוקשה להא דמעכב. כמו כן הוקשה שדוחה שבת כמילה ראשונה שהיא החיתוך. ונ"מ בין שיטת רבינו לשיטת רש"י. הוא שאלת הגאון הנ"ל. אי יש לברך על הפריעה לבדה אקב"ו על המילה או על פריעת מילה דלפירש"י ודאי יש לברך על המילה שהיא סוף מילה ממש. אבל לדעת רבינו ור"ת היא מילה שני' ונקראת פריעה [ודע דמה שנדפס בתוך תשובת ח"ס וכעת מצאתי בשאי' פ' אחרי כו' היה גליון בצד התשובה בכמה שנים אחרי כתיבת התשובה. והוא סותר פסק התשובה לברך על המילה. והמסדר תשובה זו להדפיסה העמיד הגה"ה זו בתוך דבריו בטעות. וניתן לטעות דהשאילתות אינו סותר דבריו ז"ל] ולגי' ר"ח שהביאו התו' ד"ה בקונטרס. דגריס א"כ מאי שוב ומאי שנית. ודילמא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה כו'. אם כן נ"ל מצות פריעה אליבא דרב מדכתיב שוב ושמת והוא ל"א שכ' רש"י והכי סתים רש"י בפירוש ספר יהושע דמשנית ל"ל פריעה. ואע"ג דהגמר' דחי ומקשה ודילמא כו' מכ"מ רב לא סבר הכי וס"ל דסוף מילה מעכב נ"ל מהמול ימול. וע"כ שוב ושנית לפריעה אתו. ולכאורה עדין ק' מנלן דפריעה מעכב. וע"כ צ"ל ג"כ כמש"כ לפרש"י בפי' הסוגיא דלהא לא איצטריך כלל כיון דגלי קרא דפריעה היא סוף מילה ממש. וממילא דוחה שבת ומברכין עלה על המילה כמו על ציצין שנשתיירו מן החיתוך. וראוי לדעת דדברי רבינו אלה העתיקם בה"ג ה' מילה כהוויתם: