העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא צב · פירוש ד
חריפא כסאסא מאי. בגמרא אי' דמיא לסאסאה מאי. ופירש"י זקן השיבלים שאינו חלק כך סכין זה אין פיה חלק אבל פגם אין בו עכ"ל. ולא הזכיר חריפות. ורש"י לטעמיה שפי' הא דאמר רב חסדא התם שיעור פגימה כדי שתחגור צפורן. שיכנס ויאסף הצפורן בפגימה. והכי מבואר בפרש"י בכורות ד' ל"ז ב' ד"ה שתחגור. שתעכב בו צפורן כו'. וכן פירשו רמב"ן ורשב"א ור"ן ז"ל. ומשום הכי פסקו דלא כר"ח מדאיבעי בדמיא לסאסאה כמבואר בתה"ב ובחידושי רשב"א. הא מיהת לפירושם ז"ל לכ"ע בעינן שתעכב שערה כ"ש ודמיא לסאסאה היינו שאינו מעכב כ"ש אלא דמרגיש בצפורן ומש"ה מכשיר'. אבל הרא"ה בבד"ה והרא"ש כתבו דפי' חגירת צפורן שתרגיש הצפורן והוא חומרא גדולה דהרגשה בעלמא פסולה וכ"כ הגר"א סי' י"ח ס"ק ד' דהרא"ה מחמיר לא כמו שהבין במשמרת הבית ע"ש. וכ"כ במשבצות שם אות ב'. ולהכי מאמר ר"ח הלכה. ופי' דמיא לסאסאה שמרגיש משום חריפות. ובהא מכשיר. וא"כ הרי"ף שכ' בזה"ל וסכינא חריפא טובא דמיא לסאסאה כשרה. וכן רבי' שכ' חריפא כסאסא ע"כ כהרא"ה ורא"ש ס"ל. הכי הוא פשטן של דברים. וידעתי כי רבים הדברים בזה גם בראשונים גם באחרונים ז"ל. ויש שלא הבינו בדעת הרי"ף כמש"כ גם בדעת הרא"ש ובד"ה נחלקו הטור ופר"ח וע' בתב"ש. אבל אנכי לא באתי להלכה זו רק לפרש דברי רבינו והרי"ף שכתבו דהחריפות גרם חגירה זו. מוכח דס"ל דבלא חריפות פסול בהרגש כ"ש. והיינו שהביא רבינו בפ' בהעלותך סי' קכ"ה הא דרב חסדא.