העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא פח · פירוש יג
אפי' כל זרעים נמי. בגמרא איתא א"ה חטי ושערי נמי. והכי נראה שהיה נוסחת הרמב"ם ז"ל שהביא בה' שבת פ"ח ה"ב השורה חטים ושעורים וכי"ב במים ה"ז תולדות זורע. וכ' הה"מ והכ"מ שלמד מסוגיא זו דזבחים. ורש"י כ' ה"ג א"ה אפי' חטין ושערי נמי כו'. משמע שהיה הנוסחא כל זרעים נמי כנוסאת רבי'. ולכאורה נוסחת רבינו מיושרת יותר דמ"ש חטי ושערי מכל זרעים. והרמב"ם ג"כ כ' כיב"ז. ויש לומר דמשום דמזרעים שאינם נאכלים כלל לא קשה. די"ל דבאלו פשיטא דחייב שהרי לא קיימי אלא לזריעה. וכיון דקדחי הרי זה תחלת הזריעה. ורבא אשמעינן דאפי' ז"פ דהרבה ב"א משתמשים למאכל ולרפואה. מכ"מ כיון דרובא דז"פ לזריעה קיימא כדאיתא ב"ב ד' צ"ג ב' חייב משום זורע. דמסתמא ניחא ליה. מש"ה מקשי מחטי ושערי. דהא פשיטא להש"ס דעל ז"פ ג"כ לא מחייב בסתם אלא א"כ האי גברא קבעי לזריעה ולא תליא ברובא דז"פ אלא בגברא. ושפיר מקשה א"ה אפי' חטי ושערי דודאי למאכל קיימי מכ"מ אי קמצנע להו לזריעה וזרק למים חייב כמו לענין הוצאה. דתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכ"ש ומפרש הש"ס דהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא מ"ד בטולי בטליה קמ"ל כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה. וה"נ בכה"ג חייב משום זורע. זהו כונת רש"י שהגיה. ומכ"מ גם לנוסחת רבינו י"ל כן דבעינן דקאי לזריעה דוקא. ובכל זרעים נכללו אפי' הני דלאכילה קיימו. אלא לא דקדק בלשון הקושיא ולא פליגי בדינא. וממוצא דבר לכ"ע דגם לפי האמת דרבא דא' זרק ז"פ משום לש קאמר. מכ"מ ודאי איכא חיוב משום זורע אי קיימי לזה וקדח והוי כזריעה. אלא דרבא לא מיירי בהכי. וע"כ הכי הוא. שהרי זומר חייב משום זורע כדתניא פ' כלל גדול ועיקר החיוב כ' רבינו פ' בהר סי' קי"ב משום דקדח והוי כזריעה. ואפי' רבה בריש מ"ק דפליג במשקה לזרעים ומחייב משום חורש ולא משום זורע. מודה דבקדח חייב משום זורע. אלא בהא דוקא פליג משום דדמי יותר לחורש ובטל פעולת הזריעה אבל בדלא שייך חרישה מודה דהוי זורע. והיינו דתנן בפ"א דשבת בש"א אין שורין דיו וסמנים וכרשינין כו'. וטעמא דאסור שריית כרשינין הוא משום זריעה. הן אמת דהמאירי כ' דאיכא בהו משום לש. והכי נראה מפרש"י במשנה כרשינין למאכל בהמה. משמע דה"ק דהוא שורה למאכל בהמה ורוצה שיתדבקו ויהא כעין לישה. וצ"ל דאע"ג דבזבחים שם אמר בזרע פשתן דשדי רירא ומדבק משמע דוקא ז"פ. מכ"מ לאו דוקא אלא כל המתדבקי' חייב וכ"כ הרמב"ם שם הל' ט"ז והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיו"ב במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה עכ"ל. מכ"מ מדאיצטריך רבא לאשמועינן הא בז"פ ש"מ דאפשר לפרש הא דכרשינין משום זורע ולא מיירי בשורה למאכל בהמה והוי פ"ר דלא ניחא ליה דלקדח אלא בשורה לזריעה וחייב משום זורע. [והא דפריך בשבת שם ד' י"ח ב' לב"ש דס"ל שביתת כלים גיגית נר כו' מ"ט שרי. ופרש"י גיגית שהשכר בתוכו והשעורים נישורין בתוכו כל ח' ימים. פשוט טעם האיסור משום לש שרוצה בפסולת השעורים למאכל בהמה. אלא שראיתי בספר קהלת יעקב שהביא מכאן ראיה להרמב"ם דאסור משום זורע. ומפרש טעם האיסור בגיגית משום דקדח והוי זריעה. וא"א לומר כן להערוך וסיעתו ז"ל דס"ל דפ"ר דלא ניחא לר"ש שרי בשבת כמש"כ באריכות בסי' ק"ה. והכי קיי"ל כר"ש. והכא פשיטא דלא ניחא ליה דלקדח ולהוי זריעה. ואפי' להתוס' דס"ל דהוי כמלאכה שא"צ לגופה ואסור מדרבנן. מכ"מ מאי מקשה הש"ס בשביתת כלים לב"ש דלא חמיר משביתת בהמה לדידן. דלא אסור אלא כל שחייב חטאת כדאי' בד' קנ"ג ב' כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה. איברא הא לא קשיא דשיטת התו' דלא שרינן באיסור דרבנן אלא בשעת הדחק כמו במי שהחשיך לו בדרך וכיסו עמו והכי מבואר בפסחים ד' ס"ו מחמר כלאחר יד נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. ומסיק דמשום מצוה שרי. והכי מוכח במס' ע"ג ד' ט"ו גבי גזירה משום נסיוני. הא מיהא דלהתוס' אסור לב"ש אפי' איסור דרבנן. והכי מוכח מקושיתם שם בשבת ד' י"ח א' ד"ה ולימא מר כו' ולרב יוסף לא תקשה אמאי לא אסרי ב"ש טעינת קורה משום שביתת כלים כו'. ולכאורה תמוה הא מבואר בגמ' דהוא איסור דרבנן. וא"כ ליכא איסור שביתת כלי' אלא דס"ל דלרב יוסף אפילו איסור דרבנן אסור בכלים. ולפי זה היה אפשר לפרש בהא דגיגית משום זריע'. אבל אי נימא דאפילו איסור דרבנן אסור לב"ש משום שביתת כלים אין הכרח כלל לומר דיש בזה איסור זריעה. אלא איסור בשול שהשעורים מתרככים ומתבשלים וראוין לאכילה אלא שאינה ע"י האש מכ"מ אסור מדרבנן וכדתנן בפ' כירה ולא יפקיענה בסודרין. ומפרש הגמ' שגזרו תולדות החמה אטו תולדות האש. מיהו כ"ז אי נימא דאיסור דרבנן ג"כ אסור בבהמה. אבל דעת הרמב"ם נראה דשרי זולת מחמר דאסור והיינו דפסחי' וע"ז הנ"ל. וע' מג"א סי' ש"ה סק"ו וא"כ ה"ה בשביתת כלים לב"ש. וכ"כ באמת הר"ן על המשנה ושוין שטוענין קורת בה"ב. א"כ ע"כ הא דגיגית הוא משום לש וכמש"כ]. ונפלאתי על המג"א והגר"א ז"ל סי' של"ו שנתקשו בפסק הרמב"ם וש"ע דהשורה חטים ושעורים חייב משום זורע. וכתבו שהוא נגד מסקנת הגמרא דזבחים. והרי הה"מ וכ"מ כתבו דמשם הוא שלמד. והיינו כמש"כ שלא חזר הש"ס מעיקר הדין אלא בכוונת רבא. והא שהקשו המג"א והגר"א ז"ל. דא"כ בפשתן ג"כ לחייב משום זורע. והמ"א יישב דמשום זורע אינו חייב אלא בזמן ארוך כמשמעות לשון השורה. משא"כ משום לש בנתינה מועטת חייב. נראה לי דאע"ג דהמ"א טעמא קאמר שאינו חייב משום זורע עד דקדח. מכ"מ אינו מדוקדק בגמרא דאמר רבא זרק וס"ד דמשום זורע ומסיק משום לש והרי בתרווייהו קאמר לשון זרק. ולפי דעת המאירי ז"ל תנן גם לשון שריה בכרשינין ומשום לש. אבל מעיקרו לא ק' כלל. דודאי זה תלוי למאי קיימא. אי קאי לזריעה חייב בכל מיני זרעים משום זריעה ולא משום לש אפי' בז"פ. שהרי אינו רוצה בדיבוקן כמש"כ וע' באות הסמוך. ואי קיימא לאכילה חייב בז"פ משום לישה. ובשארי זרעים פטור וזה פשוט. [ואחר כותבי ראיתי בנשמת אדם ה' שבת שהעיר ג"כ כמש"כ שהרמב"ם למד מאותה סוגי' דזבחי'. אלא שמש"כ דהשורה לזריעה חייב תיכף. ליתא דודאי אינו חייב עד דקדח. וכמו נותן פת לתנור שא"ח חטאת עד שתאפה. ומש"כ עוד דמשום לש לא בעינן שיכוון לזה ג"כ ליתא דמ"ש זה האיסור מזה. ומש"כ עוד דבשורה למאלצין מיקרי זורע משום שכוונתו להצמיח אינו ברור אצלי דלהוי מיקרי זריעה בהכי. עד שיוצרך ליגדל ממש. ותיכף שקדח ה"ז זריעה]: