אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא פח · פירוש ה

פירוש ד

ושאת ותולדתה לא מטמא אלא עד דמתחזיא גבוה מכולי בשרא כו' כצ"ל. וכ"ה בכת"י וזהו שיטת הראב"ד בפ"א מה' טומאת צרעת ה"ו והרמב"ן בפי' התורה. ולא כרש"י שם והרמב"ם שם דס"ל שאת ג"כ עמוק מבשר האדם. ופירשו הא דתניא בת"כ אין שאת אלא גבוהה. היינו גבוה מבהרת. אבל כל מראה לבן עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל. ומשום זה נתקשה רש"י בפי' הכתוב והנה אין מראהו עמוק וגו' ועוד לפי זה הא דקאמר בסוגי' שם והביא רבינו בסמוך ומנלן דבהרת עזה היא. אמר אביי א"ק ואם בהרת לבנה היא. היא לבנה. ואין אחרת לבנה. וק' מי סני' ליה הא דתניא בהרת עמוקה וכה"א ומראה עמוק מן העור. ולפרש"י טעם עמוקה משום שהיא לבנה מכולן ומש"ה נראית עמוקה. הרי מבואר דהיא לבנה מכולן. אבל דעת רבינו וסיעתו דאין טבע כל לובן הוא שיהא עמוק מן העיר. ובהרת ותולדתה בעינן עמוק דוקא ואם לא היה עמוק טהור. ושאת היינו גמר לבן בעינן שיהא גבוה דוקא וכן תולדתו. ואם היה עמוק טהור. וביאור הכתובים ע"ע ברמב"ן שם. ועפי"ז יבואר מחלוקת ר"מ ורבנן במ"א דנגעים באב ותולדה דשאת. דר"מ ס"ל דהאב הוא קרום ביצה ותולדה הוא צמר לבן. ונדחק הרבה בזה ההם הא דגגעים ע"ש ובתוס' שבועות שם ד"ה שאת. דר"מ לא מיירי בצמר בן יומו. משום דקשה להו איך אפשר דפליגי בטבע מראה לבנונית מהו לבן יותר. אבל לשיטת רבינו והראב"ד מתיישב שפיר דלכ"ע צמר לבן לבנוניתו יותר מק"ב אבל טבע גבהות דק"ב יותר מצ"ל. ופליגי דרבנן סברי דאב ותולדה תליא בלבנונית ור' מאיר סבירא ליה דתליא בגבהות. ויש לנו לבאר דאם כן היאך עלה על הדעת לומר לה עקיבא דסיד וקרום ביצה תרווייהו תולדה דשאת נינהו הא סיד עמוק ושאת גבוה. ועל כרחך צ"ל דבזה גופא פליגי ר' עקיבא ורבנן דהא ודאי דאפשר להיות בהרת העזה כשלג גבוה וגם עמוק. ואמר רחמנא דאינו מטמא אלא עמוק. וכן אפשר להיות צמר גבוה ועמוק. ואמר רחמנא שאינו מטמא אלא גבוה. והכי מוכח ודאי מדברי רבינו עצמם שכתב דשאת אינו מטמא אלא דמתחזיא כו'. מבואר דאפשר להיות להיפך אלא שאינו מטמא עד שיהא נראית גבוה. ופליגי ר' עקיבא ורבנן בסיד אי אינו מטמא אלא גבוה או להיפך:

והנה פשט אותה סוגי' משמע דלרבנן דר' עקיבא מראה סיד וצמר שוין בלבנוניתם כמש"כ הבעה"מ והראב"ד שם הלכה ב' שהרי מדקדק הש"ס מדאמר ר"ע משל לד' כוסות של חלב כו' אלא דזה למעלה מזה כו'. משמע דלרבנן אין כאן משל דד' כוסות. אלא ג' דהיינו בהרת. וסיד וצמר. וק"ב. והכי מוכח עוד מדמקשי הש"ס והתניא רע"א כו' ושל סיד דיהה ממנה. ושל צמר דיהה ממנה מיבעי ליה אלמא דלרבנן ניחא דסיד דיהה משלג. הרי דסיד לבנוניתו תחת שלג ולא תחת צמר. אלא שנתקשה הבעה"מ דא"כ מ"ט דרבנן דאמרי דשאת הוא צ"ל. וסיד הוא תולדה דשלג ויישב בדוחק. אבל לפי דברי רבינו מבואר כל הסוגיא יפה. דרבנן דר"ע וכן ר"ע ג"כ לדעת ת"ק דר"נ ס"ל דאע"ג דהנהו תרי שוין בלבנוניתם מכ"מ גבהות של צמר לבן הוא נראה גבוה יותר מסיד. או דרכו של מראה זו להיות גבוה יותר מסיד שהוא אינו גבוה אלא בדרך מקרה. ומש"ה מסתבר לפרש שאת היינו צמר לבן. אבל סיד אינה נראית עפ"י רוב אלא עמוק מש"ה היא תולדה דשלג. ואינו מטמא גבוה. וכמו קרחת וגבחת שאינו מטמא בשער לבן. משום שאין דרכן בהכי. להכי אפי' קרה שיש בו ש"ל אינו מטמא מגזרת הכתוב כמש"כ הר"ש פ"י מ"י ע"ש. ה"נ מראה סיד אינו מטמא אלא כמראה שלג. ור"ח אליבא דר"ע ס"ל דשניהם תולדה דשאת נינהו. וא"כ ע"כ זה למעלה מזה פירש צמר למעלה מסיד בלבנונית. דאין לומר שהן שוין אלא משום דצמר נראה גבוה יותר. קראו אב. א"כ קרום ביצה גבוה יותר וראוי לקרותו אב כדעת ר"מ. אלא אב ותולדה לא תליא אלא בלבנונית. והיינו דמקשה על ר"ח מהא דתניא ושל סיד דיהה ממנו. ושל צמר דיהה ממנה מיבעי לי' אבל לרבנן תרווייהו שוין:

והנה גי' הראשונים להלן בהא דאמר ר"ח משל דרבנן למה"ד ומלכו של זה כאיפרכיא דאידך ורש"י כ' ה"ג ומלכו של זה למעלה מאיפרכי' דנפשיה וכשיטתו. אבל גי' הישנה כדעת בעה"מ וכמש"כ. דלבנונית של שאת שוה בערכה לתולדה של בהרת לענין לבנונית. אלא דהרמב"ן ז"ל השיג ע"ז מהא דאמר ר"א בר אהבה כגון מלכא ואלקפטא רופילא וריש גלותא ומקשה האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא אלקפטא וריש גלותא והא מוכח דאלקפטא חשוב יותר מרופילא. שהרי להס"ד מקשה הש"ס הא זה למעלה מזה הוא. וא"כ גם להמסקנא מוכח שאין המראות שוין ע' במלחמות ה' שכוון לזה אלא שאין לשונו מדוקדק. אבל כ"ז לדעתו שאין הפרש ביניהם אלא במראה. אבל לדעת רבינו שהסכים לדעת הרמב"ן עצמו בפי' התורה מבואר יפה נוסחא זו דראב"א דאמר כגון מלכא ואלקפטא שהוא מין התנשאות אחר וקטן מן מלכא. ורופילא שהוא למטה מהתנשאות של מלכא וקטן מאלקפטא. ור"ג שהוא מעין התנשאות של אלקפטא וקטן מרופילא. ולפי זה המשל לא נחשב אלא בגדלות וא"כ היינו זה למעלה מזה. אבל להמסקנא לא ממשיל אלא במיני התנשאות. הא' מלכא ורופילא. ומין התנשאות אחר אלקפטא וה"ג ולא מיירי בחשיבות כלל. והיינו כדעת רבנן דבהרת ותולדתו עמוק ושאת ותולדתו גבוה. ולא בא ראב"א אלא ללמד דשני מיני נגעים הם. והראב"ד כתב בזה"ל דלרבנן סיד ההיכל וצמר לבן כי הדדי נינהו. אלא שזה נוטה ללובן השלג והצמר נוטה ללובן אחר כו' ובעה"מ פי' דשני מראות הללו שוין במדרגותן. ואין נ"מ אלא במשמוש כהבדל משמוש בין סיד לצמר. ולשיטת רבינו הסוגיא במקומה מחוורת כשמלה. אלא שקשה לי בבכורות ד' מ"א א' רבא אמר לא מצית אמרת דחרוץ במקום בשר הוי מומא. דאי ס"ד הוי מומא כיון דאמר גרב זה חרס מיחרץ חריץ דכתיב ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ולכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב כו'. ואי כשיטת רבינו ורמב"ן עה"ת דשאת אין מראה עמוק ממש אלא נראית גבוה מן העור. מנ"ל לרבא דחרס הוי כבהרת ודילמא כשאת ולאו מיחרץ הוא. וי"ל דמכ"מ הרי הוי חרוץ להיפך. דהבשר סביב לה נראית עמוק מן מקום הנגע והוי חרוץ. אלא רבא נקיט נגע הראשון בתורה:

אמר רב ביבי א"ר אסי כצמר נקי ב"י שמכבנין אותו למילת. כצ"ל וכ"ה בכת"י ובה"ג ועי' שבת ד' נ"ד א'. ופשיטא דצמר נקי בן יומו לא בעי לבון:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה