העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא עט · פירוש ח
הלכתא מאי. מבואר בסמוך מקום הספק אי הלכתא כרשב"ג דהלכה כמותו בכ"מ או לא. מוכח דעת רבינו דהלכה כרשב"ג אפי' בברייתא ולא כן דעת התו' כתובות ד' י' ד"ה אמר. שכ' דהלכה כתובה דאורייתא דסמכינן ארשב"ג דמתניתין בפ' בתרא כו' הרי דייקו משום דמתני' היא. ולא משום דמפורש בברייתא רשב"ג אומר כתובת אשה מה"ת וכ"כ רשב"ם ב"ב ד' צ"ג ב' ד"ה דמי בושתו. וד' קל"ח א' בפלוגתא דשתיק ולבסוף צווח. וד' קע"ד א'. וכ"כ הטור א"ח סי' תל"ג על הרי"ף ורא"ש שלא הביאו הא דרשב"ג מיטה החולקת כו' משום דיחידאה הוא וע' ביאורי הגר"א ס"ק ו'. וכ"כ הרא"ש בהדיא בנדה פ"ג ס"ג ע"ש. והכי מבואר בירושלמי ב"ב פ' גט פשוט הלכה כרשב"ג ובלבד במשנתינו וע' בסמוך. ובכתובות ד' מ"ז א' מקשה על ר' יוחנן מחכמים דרשב"ג אלמא דלא אמר ר"י בזה הלכה כרשב"ג והכי משמע בגיטין ד' י"ב א' דמשני אלא הב"ע דא"ל צאי מע"י במזונותיך ובשני בצורת לא ספק רשב"ג סבר כו' וע' תו' שם ד"ה ש"מ יכול כו'. דכמו כן אפשר לומר דכ"ע יכול ושאני שני בצורת דיש סכנת רעב. וא"כ קשה למאי משני למ"ד אינו יכול. אלא משום דמעיקרא כדאמר כתנאי קסבר למיפשט מחכמים דס"ל יכול שאין הלכה כרשב"ג מש"ה דחי דמכאן אין ראיה ואפשר דגם חכמים ס"ל אינו יכול. מבואר דבברייתא הלכה כחכמים. וע"ע מש"כ בס' ש"ש להוכיח ג"כ הכי. וא"כ לכאורה קשה על רבינו. אבל ז"ל הרי"ף בפרק גט פשוט אחר שהביא זה הכלל דהלכה כרשב"ג והדין כללא לאו דוקא הוא. דלא אמרינן הילכתא כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא עכ"ל. הרי דנקיט כל זה להלכה ומחי לה אמוחא דל"ד בכ"מ ומיושב ק' הרא"ש על הרי"ף בפ' ד' דב"ב סי' י"ב עי"ש. ונראה שלמד הרי"ף הכי מהא דאיתא במסכ' ע"ג ד' ס"ט ב' אמר רבא הלכה כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה אלמא דבל"ז אין הלכה כרשב"ג והיינו במקום דלא מסתבר טעמיה כולי האי. ואין לומר דרבא לטעמיה בכתובו' ד' ע"ז דאמר משמיה דר"נ הל' כדברי חכמים. והכי אי' ג"כ בב"מ ד' ל"ח. אלמא דלית ליה האי כללא. וכ"כ הרשב"ם ב"ב ד' קל"ג ב' ד"ה ת"ש. דרבא לית ליה האי כללא לגמרי. אבל ק' לומר כן דא"כ יש לפסוק הכי דהל' כרבא בכ"מ כמו בהא דכתובו' שם. ולא כן מוכח ממס' ע"ג ד' ע"א ב' כמאן דלא כרשב"ג וכ' רש"י שם ואנן קים לן הלכה כרשב"ג כו'. ועוד קשה שהרי בכתובה דעת כמה פוסקים דהלכה כתובה דרבנן משום דמשמעות דכמה סוגיות הכי או משום דאיתא שלהי מס' כתובות לאפוקי מדרשב"ג כו' כמבואר ברא"ש שם פ"א סי' י"ט בשם ר"ח. ואע"ג דמודו הני פוסקים דהאי כללא עיקר. וא"כ קשה הא אמרינן חוץ מערב וצידן ור"א. ותו לא איכא לבר מהילכתא. ולא ניחא ליה להרי"ף לומר כמש"כ הרשב"א בתשובה סי' מ' והנמוק"י ב"מ פ"ה דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ כדאיתא ריש פ"ג דעירובין. דדעת הרי"ף דבכללא דאמוראי ודאי למדין מהם וכן דעת התוס' שלמדו והקשו בכ"מ מכללא דרבא יבמות ל"ו דהלכה כר"י נגד ר"ל חוץ מג' דברים והלכה כרבה נגד רב יוסף כמו שאמרו ב"ב קי"ד ב' וכן הרבה ובלא"ה הא כ' הרא"ש שבועות פ"ו סי' ה' בשם הרמב"ן לדעת הרי"ף דאנן לית לן לשבושי כללות היכא דלא מוכח בגמרא דא"כ אין לדבר סוף ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקטינן כתובה מדרבנן. וכן קשה מהא דאביי אוקי בשבת דף קכ"ח הא דאמר רשב"ג כל ישראל ב"מ הן ובקדושין ד' מ"ח דאמר מראה מקום הוא לו. ובב"ב דף ע"ח ב' הא דמזבין אינש איהו וכל תשמישתיה דקאי רשב"ג בשיטה לומר שאין הלכה כמותו. אלא כמש"כ הרי"ף דהאי כללא ליתא אלא היכא דמסתבר טעמא. וע"ע מש"כ הש"ך ח"מ סי' שפ"ו ס"ק י"ב והמג"א סי' ע' ס"ק ב'. וכיון דהכי הוא כמש"כ הרי"ף ז"ל שוב אין נ"מ בין משנה לברייתא דבשלמא אי נימא דכלל גמור הוא כמו כללא דהלכה כר"ש שזורי במנחות ד' ל"א וכללא דר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי בעירובין דף מ"ז שפיר י"ל דלא נחית האי אמורא לחשוב פסקי דרשב"ג אלא במשניות שידועי' הן ולא הנשנים בברייתא דעלמות אין מספר. משא"כ אי נימא דאין הלכה כרשב"ג אלא היכא דמסתבר טעמיה וא"כ לא בא ללמד אלא דלא נימא יחיד ורבים הלכה כרבים. מש"ה קמ"ל דהלכה כרשב"ג דאלים כחו כרבים. וא"כ תליא בטעמא. ממילא אין נ"מ בין משנה לברייתא והיינו שכתב הרי"ף ב"ב פ"א בפלוגתא דברייתא טול אתה שיעור ואני פחות כו'. דהלכה כרשב"ג דמסתבר טעמיה. מבואר דאפי' בברייתא תליא בטעמא. ולא כהנימוק"י שם שכתב לדעת הרי"ף לחלק בין משנה לברייתא ע"ש. ונהירנא לעיינין מסוגיא דירו' בפ' גט פשוט וז"ל תמן אמרין הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן ור"א אמרין ובלבד במשנתינו ר' אמי קרתא בשם רב ולמה אמרינן הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות היה אומר מפי ב"ד. וה"פ מתחלה אמר דרשב"ג מפי עצמו אמרה אלא דהקיפו אמוראי בבלאי בכל דבריו ומצאו מזוקק בכל חוץ מהני תלתא. וע"ז אמרינן ובלבד במשנתינו וכמש"כ לעיל דא"א להקיף בכל הברייתות. ואמר רב דלא זה הטעם משום שהקיפו ועיינו בכל פרט. אלא משום דדברי רשב"ג הרי הוא כרבים דמפי ב"ד אמר. ויש לנו לשקול דבריו עם חכמים. כרבים ורבים. וא"כ הלכה כמאן דמסתבר טעמיה ולא שנא משנה או ברייתא והיינו דאי' בבכורות ד' כ"ג ב' אר"נ משמיה דרב הלכה בכולי פרקין לבר מפלוגתא אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב כו' אלא אדרשב"ג מפליג פליג בברייתא. וקשה ואמאי לא קאמר הא הלכה כרשב"ג במשנתינו כמו שהקשה בהא דראב"י ע"ש. ואין לומר דרב לית ליה האי כללא. הא בירו' מבואר דאית ליה האי כללא. ותו קשה הא דאי' בירו' מס' ע"ג פ"ג דלענין לבובין אמר ר"י בשם רב הלכה כרשב"ג. והרי ס"ל בכל מקום הכי כפי המבואר בירו' דב"ב הנזכר. אלא כמש"כ דלטעמיה דרב תליא במסתבר טעמא. וע"ע מש"כ סי' פ"ג בזה. ולמש"כ בביאור הירו' היא מחלוקת רבא אר"נ ור"א בר יעקב א"ר יוחנן בכתובות דף ע"ז עם רבב"ח א"ר יוחנן. דרבא ור"א בר יעקב ס"ל דתליא בטעמא ומיושב בזה קושית התוס' גיטין ד' ע"ה ב' ד"ה כלל כו' הק' הר"א כו' ע"ש. ואנן קיי"ל כרבא. והיינו דעת רבינו ורי"ף ז"ל: [* הגאון בש"ש הניח בתמיה על הש"ך ח"מ וע' בס' תורת חסד כלל ב' שרצה לישב וכתב בזה"ל והא ודאי תימא רבתי ואולי י"ל משום דשם במשנ' אינו מבואר בדעת רשב"ג אף במקו' שנהגו להעלו' שכר כתף כו' כמבואר בבריי' שם וע' בתו' ס"ח ב' בד"ה מקום עכ"ל ורפיא בידי' לומר כן מסברא דנפשי' ואשתמיטתיה כי כן מבואר בנימוק"י שם בטעמא דהרי"ף דלא פסק כרשב"ג וז"ל ועוד דהכא עיקר מילתא דרשב"ג בברייתא איתניה ע"כ. והא שהוצרך ר"ת להוכיח בתו' שבת שם דהלכה כרשב"ג משום דסתם מתני' כותיה פשוט י"ל דלרווחא דמילתא קאמר זה ולטעמיה דמאן דפליג עליה עיין שם. מ"י א"ש]:
עוד יש לבאר שהרי הא דקרדום מיסתבר טעמי' דרשב"ג משום דשכחה מצויה ותולין שמא השאילו לאחר ושכח כדאי' בסוגיין משא"כ בחמץ שהכל נזהרין בו בלילה זו ומעלין על דעתם היכן הוא. ואפשר דרשב"ג ג"כ מודה דלא תלינן בשכחה והאיך קאמר הגמ' דתלי' הא בהא איברא מש"ה דייק רבי' וכ' מיהו היכא דבדק ושייר ריפת' למיכל כו' דהיינו מה ששייר לעצמו ונותן לעניים כדרך בע"ב. ובזה יש לתלות שנתן הוא או א' מבני ביתו שיש להם רשות ליתן לעני כדתניא בתוספתא והובא ברשב"ם ב"ב ד' מ"ג בן האוכל אצל אביו ועבד האוכל אצל רבו קוצה ונותן פרוסה לעני שכך נהגו בעלי בתים. והיינו שהביא רבינו מהא דר"מ דקאי על הא דתנן ומה שמשייר שהוא השמור לאכילה. אבל מהא דאי' בסוגיא הניח עשר ומצא תשע היינו סיפא כו' והוא שהביא הבעל המאור להכריע דלא כרשב"ג שפיר יש לדחות דמיירי שהניח למכור לאינו יהודי מחשיבותם. ולא שייך שכחה בלילה אחת. ומיושב קושית הש"ש:
בהדא לא. אבל מעיקרא צריך למחתיה בצינעא ואי לא אשכחיה כ"ה בכת"י: