העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא עז · פירוש ח
והיכא דאיכא זקן או חולה כו'. תרי לה והוי פתיתא כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י ובה"ג. ומש"כ רבינו ואכיל לה כי לא אתמח. כ"ה בה"ג ורי"ף פכ"ש וש"פ. וכ' הגר"א ז"ל סי' תס"א ראיה לדבר דבעינן דוקא לא אתמח מהא דתניא בד' ל"ה המחהו וגמעו כו' אם מצה אינו יוצא ידי חובתו בפסח. ואע"ג דלפרש"י שם משום דלאו דרך אכילה קאכל לה אין ראיה להכא דקאכיל לה. מכ"מ הגר"א ז"ל נימוקו עמו מהא דאיתא בחולין ד' ק"כ עלה דהאי ברייתא בשלמא אם מצה היא אינו יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא אלמא דלאו משום דדרך אכילה בעינן. איברא גם לזה הטעם אין ראיה מכרעת מהא דהמחהו וגמעו לנימוח שלא הגיע עדיין לכדי גמיעה. ובעניי נראה דרבותינו הראשונים ז"ל למדו זאת מסוגיא דברכות ד' ל"ז האי חביצא אף על גב דלית ביה פרורין כזית מברך עליה המוציא אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא וידוע פי' הגאונים דחביצא הוא פת השרוי והכי מוכרח דעת רבינו ובה"ג כפי מה שכתבתי באות הסמוך דמבושל אפי' איכא תוריתא דנהמא סבירא להו דלא יצא י"ח. הרי מבואר דשרוי ונמוח עד דליכא עליה תוריתא דנהמא אינו מברך המוציא אפי' קבע סעודתו עליו כמש"כ המג"א סי' קס"ח ס"ק כ"ח דלאו לחם הוא כלל. ומש"ה א"י בו ידי מצה. והא דקאמר הש"ס בחולין שם דלאו לחם עוני הוא מילתא דפסיקא נקיט כמש"כ התו' שם דהוי מצי למימר משום דלאו דרך אכילה הוא. ה"נ נימא דהוי מצי למימר דלאו לחם הוא לשיטת הגאונים דחביצא הוא פת השרוי. ולפרש"י בחביצא דמיירי במבושל ומשמע דשרוי אפי' ליכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא. באמת פרש"י פסחי' דאמ' גבי יוצאין ברקיק השרוי כ"ז שהוא קיים שלא נימוח לגמרי משמע דוקא נימוח לגמרי דהיינו המחהו וגמעו וכטעמא דהש"ס דלאו לחם עוני הוא. או כפרש"י דלאו דרך אכילה הוא. אבל לא הגיע לכדי גמיעה אפי' ליכא תוריתא דנהמא יוצא בה י"ח והיינו לטעמיה לענין חביצא. אבל לדעת רבינו וסיעתו לענין חביצא לא נצרכנו לטעם הש"ס.
ונראה להוסיף דגם לשיטת רש"י ז"ל לא נצרכנו לטעמא דהש"ס בנימוח לגמרי ולכ"ע בנימוח לגמרי לאו לחם הוא כלל. שהרי בברכות ד' ל"ח א' אי' טרימא מהו ומסיק הש"ס תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בפה"ע מ"ט במילתייהו קיימי ופרש"י כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק והסכימו התה"ד ורמ"א וש"א דכונת רש"י דמרוסק לגמרי ונשתנה הפרי אין מברכין אלא שהכל כמבואר בסי' ר"ב. והט"ז דחה בקש לומר דרש"י אינו אלא מפרש שם טרימא דמשמעו הכי. ואומר אני דאי משמע לרש"י פי' זה השם הכי ממילא מוכחא דמרוסק לגמרי מברך שה"נב והבו דלא לוסיף על שם טרימא. ומה שהק' הט"ז מהא דקאמר ר"א האי תמרי דתרומה מותר לעשות מהם טרימא ואסור לעשות שכר ולא קאמר דאסור לרסקן לגמרי לק"מ דפשיטא דלקלקל הפירי של תרומה אסור ולא נצרכא אלא אפי' שכר דמעליותא הוא וס"ד דשרי כמו יין ושמן קמ"ל דאסור משום שאינו אלא זיעה והפרי נשחת ונתקלקל. ומה שהק' מנדרים דאסור אפי' במרוסק. לק"מ שהרי שלקות איכא מ"ד דמברך שהנ"ב ומכ"מ הנודר מן הפרי אסור בשלוק או בתבשיל שנשתנה צורתה. ומה שהק' מבשמים מרוסקים פשוט כמש"כ המג"א שם דאורחייהו בהכי. וכן צ"ל בהא דדף ל"ו קמחא דחיטי רב יהודה א' בפה"א רנ"א שהנ"ב כו' ולכאורה הא מרוסק לגמרי אלא משום דאורחא בהכי וטעמא דר"נ דמכ"מ אית ליה עלויא אחריני בפת ועד שלא הגיע לתכליתו מברך שהנ"ב. נחזור לענין. דשיטת רש"י ז"ל דמרוסק לגמרי לאו במילתייהו קיימי. וא"כ פת שנמוח לגמרי לאו לחם הוא כלל. ואינו מברך המוציא אפי' לפרש"י גבי חביצא. וע"כ צ"ל דטעמא דהש"ס בהא דהמחהו וגמעו מילתא דפסיקא נקיט וה"נ לשיטת רבינו וסיעתו דשרוי שנימוח א"י בה ידי חובתו. ג"כ עיקר הטעם משום דבעינן תוריתא דנהמא. וטעמא דהש"ס מילתא דפסיקא הוא: