אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא עד · פירוש ט

פירוש ח

דשחטי' לפסחא והשתא. ניחא ליה. וכ"ת היאך שחט הפסח בעוד החמץ בביתו הא קיי"ל כר' יוחנן דאמר אע"ג שאין עמו בעזרה כמבואר להלן. הא ל"ק שלא נזכר מזה החמץ עדיין ושחט בשוגג ומכ"מ הפסח כשר כמש"כ התו' ד' ס"ג א' בשם התוספתא. איברא הא קשה דתנן יבטל בלבו. ולאח"ז של פסח א"א לבטל עוד. וי"ל דדעת רבינו דהא דתנן יבטל בלבו לא עצה טובה הוא שיעשה הכי אם אפשר אלא דינא קתני אם אפשר לבטל לא יחזור ואם לא אפשר יחזור. [וכן בסיפא להציל מנהר כו' יבטל בלבו דינא קתני דלא נימא דחשו חכמים דבשהוי מעט שיחשוב בביטול מסתכן קמ"ל דמכ"מ יבטל בלבו] ובאמת שפיר הוי מבעי למתני אם ביטל לא יחזור. ויהיה הכוונה אם ביטל כבר לאפוקי אם לא ביטל יחזור. אלא תנא זה הלשון משום אידך תרתי ולאשמעינן דאפי' עוד לא ביטל כל זמן שיכול לבטלו מיקרי איסור דרבנן כדעת הרמב"ם פ"ב. וע' ב"י סי' תל"ח שנסתפק בזה לדעת הטור. וכן הכריע המ"א סי' תל"ט סק"ה. והשתא במילה שא"א לאוקמי אלא לאחר חצות יהיה הפירוש אם ביטל כבר בלב לא יחזור ותני יבטל בלבו משום אינך תרתי. והגאון ש"ש תמה בזה וכסבור דרבינו סובר דאפילו א"י לבטל מילה קודם. והדתנן יבטל בלבו עצה טובה קתני אם אפשר יבטל. וא"כ לא שייך למיתני יבטל בלבו. וא"א לומר כן כמש"כ אות ו' בס"ד. והגאון רד"ל ז"ל יישב קו' זו דמיירי שהיה לו עיסה והיה ירא שמא תחמיץ ועדיין יכול לבטלה כדאי' בד' ז'. אבל ע"כ רבינו לא מפרש הכי שהרי הביא ראיה ממתני' דבעינן בטול ולא נתבטל ממילא ע' מש"כ אות ה' ואי איתא אין ראיה מכאן לחמץ וגלוסקא דמכבר שלא נתבטל ע"י בדיקה ממילא שבדק ע"מ לבער חמץ. עוד יישב בדרך פלפול דמתניתין אתיא כריה"ג ור"ש דשרי בהנאה ולעולם יכול לבטל לריה"ג ואחר שש לר"ש לדעת בעה"מ וסיעתו. ולכאורה דבר גדול דבר בזה והכי משמע מפירש"י ב"ק ד' כ"ט דפי' הא דחמץ אינו ברשותו של אדם משום שאסור בהנאה. אבל א"א לומר כן דא"כ להפוסקים כר"ש לפני זמנו ג"כ וחוששין לקדושיו יכול לבטל ג"כ ולא ראינו מי שס"ל הכי. ותו א"כ לוקי הש"ס בד' ז' הא דתניא מבטלו בלבו אחד שבת אחד יו"ט כריה"ג וכבר הקשה הכי הגאון ש"א בתשובה. ונראה פשוט דאע"ג שמותר בהנאה מכ"מ כיון שמצוה לבערו והכל מצווים עליו לבערו כדאי' ב"ק ד' צ"ח ב' א"כ אין לו בעלים ודומה להפקר ממש דרחמנא אפקריה וה"ז דומה לשור הנסקל לשיטת ר"ת דס"ל דמותר בהנאה מחיים ומכ"מ אי' בכריתות דף כ"ד דאם הוזמו עדיו ה"ה הפקר משום שכבר אין לו בעלים. והטעם דכיון דמצוה על כל לבערו מן העולם ה"ה הפקר. וכ"כ הרמב"ם ה' נ"מ פי"א ה"ח קדמו ודנהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות. ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו עכ"ל הרי דמותר בהנאה ומכ"מ אין לו בעלים. וגם רש"י דס"ל כר"ת כדמוכח ב"ק ד' צ"א א' ד"ה סוף סוף כו' אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענין לדיניה לשהויי לרדיא עכ"ל. הרי דשרי בהנאה. מכ"מ מודה שאין לו בעלים. כמבואר בד' מ"ה משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש. ופירש"י דלאו ברשותיה דמריה קאי להקדישו. והא דפי' דמשום דלא מענינן לדיניה לא משהינן לרדיא. ולא כתב משום שאין לו בעלים. והוי כנגח ואח"כ הפקיר דקיי"ל כר' יהודה דפטור מתשלומין לק"מ דרש"י ז"ל שכ' בד' י"ג ד"ה למעוטי כו' דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד כו' מבואר דס"ל לר' יהודה נגח ואח"כ מכר ג"כ פטור. וא"כ א"א לומר כמש"כ הרא"ש דחכמים מודו לר' יהודה בדיני ממונות שהרי מפורש במשנה ר"פ שור שנגח ד' וה' דאפי' גבה אותו ניזק מכ"מ נשאר חייב להניזק השני אלא ודאי אין הלכה כר"י אפי' בד"מ. אבל הרמב"ם נופרש דוקא נגח ואח"כ הקדיש והפקיר שאין לו בעלים כלל פטור והוי כשור הפקר שנגח דפליגי ר"י רבנן בד' מ"ד. ומש"ה מודי כ"ע בד"מ דנגח ואח"כ הפקיר פטור כמו שור הפקר שנגח לכ"ע אין לו ד"מ. והא דחוזרין ודנין אותו ד"מ. יבואר בסי' קי"א בס"ד שיטת הרמב"ם. ואכ"מ. נחזור לענין דלכ"ע שור שנגמר דינו ליסקל ה"ז הפקר. וכ"כ התוס' בסנהדרין ד' פ' ולא כמ"ש בב"ק ד' כ"ד א' בשם ר"ת. וה"ה בחמץ בפסח אפי' למ"ד דמותר בהנאה מכ"מ הוא הפקר ולא נצטרך רש"י לפרש דאין לו בעלים משום דחמץ אסור בהנאה אלא לטעמיה שפי' משש שעות ולמעלה בשעה ששית ג"כ וכל זמן שעה זו יש זמן להשהות ואין הכל מצווים לבערו. וע"כ משום דאסור בהנאה אין לו בעלים אבל הא ודאי דבפסח אפי' לריה"ג א"י לבטל וכ"כ הגאון מק"ח סי' תל"ו. ולא תקשה ממש"כ הרא"ש פ"ב סי' ב' בשם בה"ע בפי' מימרא דר"ג דמו' שעות ולמעלה א"ח לקידושיו משום דאסור בהנאה מדבריהם ולא קאמר דהכל מצווים לבערו ואין לו בעלים לק"מ דלענין קדושין לא תליא בזה שהוא הפקר דמכ"מ מהנה אותה. והיינו שהקשו התו' בכ"מ אמאי המקדש באה"נ א"מ. הא יכולה להנות שלא כדרך הנאתן וע' מש"כ סי' פ"ח אות י"ז דכל אה"נ הוי הפקר ממש. וא"כ מאי מהני במה שיכולה ליהנות. אלא ע"כ דמכ"מ הוי קדושין שהרי ההנה אותה ש"פ. אבל לענין שיהא שלו שיהא יכול לבטל תליא במש"כ. ולכאורה ק' למש"כ מהא דאי' בפסחים ד' ל"ב א' אי ריה"ג אמאי פטורין מן התשלומין ומדמי עצים. הרי דלריה"ג יש לו בעלים. ולק"מ דהתם בתרומת חמץ מיירי ואם שרי בהנאה ה"ה כתרומה טמאה שניתן ליהנות לכהן ומצוה ליהנות כמו שמצוה בטהורה לאכול. וע' לשון הרמב"ם פי"א מה' תרומות. התרומה ניתנית לאכילה כו' אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא. וע' מש"כ סי' ע"ג אות ב'. וידוע דישראל אסור בהנאה של כלוי א"כ אין ישראל מצווים לבערו אלא יראו שהכהן יבערו להנאתו ואינו הפקר לכל. וע"פ זה ניחא הא דמשני שם סבר לה כר"נ בן הקנה דאמר חיוב כרת פוטר מן התשלומין וקשה הא מדאגבה חייב לשלם משום גזילה וכרת אינו אלא משעת אכילה. וכקו' הש"ס כתובות ד' ל' ב' גבי זר שאכל תרומה וכבר עמדו ע"ז בתוס' שם ד"ה ולאביי. וכתבו דבאמת הוי מצי להקשות אמתני' דפ' כ"ש כו'. אבל ע"כ א"א ליישב אלא בתירוצא קמא דהש"ס בכתובות שם. שתחב לו חבירו לבית הבליעה ומצי לאהדורה ע"י הדחק. דישוב ר"פ דתחב לו חבירו משקין ש"ת כו' לא שייך הכא שהרי האוכל תנן. וישוב דר"א דקרע שיראין ש"ח לא שייך שהרי פטור מדמי עצים תנן. אלא ישוב קמא. וגם זה לא מתיישב אלא לפי' ריצב"א שם בתו' ד"ה ל"צ. אבל לפרש"י ד"ה ע"י הדחק דא"נ אהדרא מימאסה כו' ולדמי עצים לא שייך מאוס וא"כ הדק"ל. אלא מתחלה לק"מ דאפי' לריה"ג ישראל לא קנה בגזילה חמץ ש"ת שהרי א"א להנות בתרומה כדרך הנאתן ולמכור אינו ראוי דמי פתי יסור אליו ליקח חמץ שיעבור עליו בב"י. וכל האסור בהנאה אין לו זכיה כמש"כ סי' פ"ח שם. נחזור לענין דאפי' לריה"ג א"י לבטל אחר זמן איסורו משום שכבר הוא הפקר ואינו שלו. ואע"ג שעובר עליו בב"י היינו חידושו שאינו ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו. וכבר קדמוני בזה מחברים. ויתד היא שלא תמוט. ודברי רבינו מתפרש כמש"כ:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה