אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא עד · פירוש ז

פירוש ו

דילמא משתלי ואכיל ליה. והוא טעם ראשון שכ' התוס' ד' ב' והרא"ש פ' א"ע ס"א דמשום דלא בדיל מיניה כולי שתא חיישינן שמא יאכל. וכן סתם הטור סי' תל"א ע"ש. [וא"כ צ"ע דבסי' תמ"ב סתם הטור דבמקום דליכא איסור דאורייתא מותר להשהות והא לא אתי אלא לטעם הב' כמש"כ הב"י]. ולא כטעם הב' דמשום חומר דב"י אסרו חכמים להשהות אפי' ביטל. והא דתנן שיאור ישרף ואע"ג דלא עבר עליה משום ב"י כתבו התו' משום לא פלוג רבנן. והרא"ש כתב שלא השוו דבריהם בזה דבאמת שרי להשהות במקום דליכא ב"י והא דשיאור ישרף צ"ל כמש"כ המ"א סי' תמ"ב סק"א דרושום שאם לא ישרף תחמיץ לגמרי [אלא מש"כ המ"א דמיירי ביו"ט ומש"ה אסור לאפות. ליתא דביו"ט אסור לשרוף ג"כ. מכ"שכ כ"ז שלא עבר עלה בב"י ליכא מ"ד דשרי לשרוף ביו"ט. אלא מיירי בחוה"מ ומכ"מ א"א לאפות משום שהוא איסור הנאה א"א לעסוק בה כדאיתא בד' י"א]. אבל גם בזה הישוב צ"ע אכתי יטיל בצונן ולא תחמיץ. בשלמא לר"י דס"ל שיאור היינו סדוק י"ל דשוב לא מהני הטלה לצונן כמש"כ המג"א שם וכדאיתא בד' מ' א' בחטים שנתבקעו לא מהני לת"ק הטלה לחומץ וה"ה לצונן. אבל לר"מ דס"ל הכסיפו פניו קשה לומר דשוב לא מהני הטלה לצונן. וע"פ מש"כ יובן מש"כ התוס' ד' ב' א' ראיה לסברא דלא פלוג רבנן מהא דשיאור ישרף ואמאי ישרף ישהה עד אחר פסח ויהא מותר אפי' לר"י דלא אסר ר"י כו' אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר"י מודה עכ"ל. ולכאורה תמוה מאי הוצרכו להקשות אליבא דר"מ דאית ליה קרא בנוקשה. ליקשו בפשיטות משיאור דר"י לר"י שאינו אלא מדרבנן ומכ"מ ישרף. ובאמת המג"א כ' הקו' בשם התו' הכי אבל התו' לפנינו הקשו מר"מ. אלא ודאי משיאור דר"י לר"י לא קשה דאפשר לומר כהמ"א דלהכי ישרף כדי שלא תחמיץ יותר. משא"כ לר"מ שפיר קשה אמאי ישרף יטיל בצונן. הא מיהא מרווח דעת רבינו שהטעם הוא דלמא אשתלי ואכיל ליה ומש"ה אפי' חמץ דרבנן ישרף:

והנה הגאון המק"ח סי' תל"א הקשה לפי זה הטעם של רבינו דהא דבעינן בדיקה משום שמא יאכל. א"כ בחמץ של א"י וקבל עליו אחריות ליהני בטול לחוד. דאמאי ניחוש שמא יאכל יותר מאילו לא קיבל עליו אחריות. והוציא מזה ראיה לדעת הגאון ש"א סי' ע"ז דלא מהני בטול לחמץ שקבל עליו אחריות. ומטעם הסברא שאינו יכול לבטל שאינו שלו. ולענ"ד הסברא אינה מוכרחת דלא בעינן בטול אלא מה שיש לו בזה החמץ וכיון שאין לו אלא גורם לממון באחריותו. לא בעינן אלא שיבטל אחריותו. שיאמר מי שרוצה לטול יבא ויטול והוא ישלם להמפקיד. ומעתה אע"ג שעדין אין החמץ מבוטל מחמת המפקיד לא איכפת לן כלל. ומה שהוכיח המק"ח מהא דלא מהני בטול לחוד בחמץ של א"י. [ועיקר הקושיא אינו אלא' אליבא דאביי בד' ו' ביוצא בשיירא ואין דעתו לחזור אפי' בתוך ל"י א"צ לבער. משום דליכא חשש שמא יאכל ה"נ בשל א"י ליסגי בבטול. אבל לרבא אפי' באין דעתו לחזור חייב לבדוק בתוך ל"י ואע"ג שאין לחוש שמא ישכח ויאכל כמש"כ רבינו בסי' ע"ח אלמא דלא פלוג רבנן. וכיון דישנו בבטול חייבוהו רבנן לבדוק ולבער. וא"כ לק"מ] אומר אני דודאי באופן שמהני בטול בחמץ שלו מהני בחמץ של א"י. דהיינו באופן שנאבד החמץ או שמוטל תחת המפולת. או שהוא בדרך וכדומה אופנים שא"י להוציא החמץ לחוץ מקום שמירתו. בזה מהני בטול בלב שיחשוב באמת שאינו חפץ בו ואין לו צורך כלל. וא"כ אם היה הנכרי מפקיד גלוסקא ושכח הנפקד את מקומה. מבטלה וא"צ לבדוק באמת. דלא חיישינן שמא ימצא ויאכלנה. דבדיל מינה. אבל חמץ שידוע מקום שמירתה לא שייך בטול בין בשלו בין בשל אחרים. שאינו אלא הערמה שהרי אינו מוציא לחוץ כמבוטל. וכ"כ בפי' בשו"ת מ"ב סי' נ"ח ע"ש וע' מש"כ לעיל אות ג' בדיוק לשון הירו' ורבינו מבואר הכי. וזהו כונת הרמב"ם פ"ב מה' חו"מ ה"ב לנוסחא שהביא הכ"מ ומהו השבתה האמור בתורה שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע לו יבטלנו. ולמדו מזה שיטת הרמב"ם דלא מהני בטול כלל לחמץ ידוע המונח ברשותו ותמהו האחרונים ז"ל מכמה סוגיות ודמו להו כאילו מחו להרמב"ם ז"ל במאה עוכלי. אבל כונת הרמב"ם ז"ל פשוטה דאם ידוע ויכול להוציא לא מהני ביטול עד שיוציא. דבל"ז אינו מבטל אלא הערמה בעלמא וכלשון הכ"מ פ"ג בשם הר"מ דבעינן לבטליה בלביה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור ולהנות ממנו לעולם עכ"ל. אבל כשאינו יכול להוציא מחמת שהוא בדרך או מצא בשבת ע"פ דאסור בטלטול משום מוקצה סגי בבטול. והא דפריך בפסחים ד' ו' וכי משכחת לה ליבטלה. אלמא דמהני בטול אפי' לחמץ ידוע בביתו. הא ע"כ מיירי באופן שא"י לשרוף מאיזה טעם. דאי יכול לשרוף הא מחויב בכך. ותו מאי משני דילמא משכח בתר זמן איסור. הא מכ"ע מצי לשרוף. אלא ודאי עיקר החשש שמא ימצא באופן שלא יכול לשרוף. וה"נ נימא דה"ק וכי משכחת לה באופן שא"י להוציא מרשותו. ושפיר מקשה לבטלה. ואע"ג שאינו מוציא לא איכפת לן. כיון דאינו יכול להוציא זהו כונת הרמב"ם לפי נוסחא זו. ולפי נוסחא דילן בספרי הרמב"ם דמשמע דלעולם מהני בטול אפי' לחמץ ידוע. היינו מכ"מ בעינן שיוציא החמץ לחצר מקום שאינו משומר. דאע"ג שאינו מקום הפקר ממש. מהני בטול וכמש"כ המג"א סי' תמ"ה סק"ז וכן פי' הגר"א סי' תל"ג ס"ק י"ד הא דאי' בירו' פ"ב הפקיר חמץ בי"ג לאה"פ מהו ר"י אמר אסר כו' דמיירי במפקיר בתוך ביתו. ור"ל כמש"כ המג"א שם שהיה מקום הפקר בלי שמור. אבל מקום המשומר וידוע לו. ברור דאינו בטול כלל. ומעשיו מוכיחים על מחשבתו [ואפי' מפקיר בפי' אם הוא במקום סגור הרי ניחא ליה דליקני ליה חצירו איסורא. וראיתי בהגדה של מחבר רינון יצחק בזה דברים תמוהים. ואין בדבריו ממש. ותלה עצמו בתשו' הגאון נו"ב סי' י"ט. ושם מבואר דוקא כשהיה שלא בחצירו. או אפי' בחצירו אלא שהיה שבת ויו"ט שלא יכול לבער ואבל אי יכול לבערו ולא מבער הרי חצירו קונה לו איסורא דניחא ליה]. ומעתה אזיל הוכחת הש"א שם מהא דתנן השוחט הפסח עה"ח לוקה והקשה מנ"ל לעדים שלא ביטל בלב. ולק"מ דמיירי שהיה לו חמץ על מסגר ואינו נותן המפתח להוציא לחוץ. ומה שהקשה עוד מהא דתנן בעיסה שנטמאה רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה. ומפרש הש"ס משום דס"ל שטובת הנאה ממון. או משום הואיל ואיבעי מיתשיל ועבר בב"י. והקשה שיבטל. והאריך בזה הרבה וכן המק"ח ונכנסו בדוחקים ע"ש. איברא בירו' איתא חבריא בעו יפרישנה וישליך לאשפה. ומשני כלום אדם מפקיר דבר שאינו שלו. פי' אע"ג שאם ישליכנה למקום מופקר יהא הפקר בע"כ כהא דשטפו נהר עציו וכדומה. אך מכ"מ אסור לעשות כן. מש"ה אסור להפריש תרומה ולהפקירה. וממילא מיושב הכל למש"כ דלא שייך בטול לחמץ ידוע אלא במוציא למקום שאינו משומר ואסור לעשות כן מש"ה ס"ל לר"א שלא יפרישנה מתחלה. ומיושב בזה ג"כ מה שהקשה הש"א עוד בסי' פ"ג להרמב"ן דהמפקיד חמץ ביד א"י אינו עובר בב"י ואמאי אינו עושה כן בתרומה. ולק"מ דודאי אסור להפקיד דבר שאינו שלו ביד א"י. וע' מש"כ סי' קל"ב אות י"ז:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה