אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא סט · פירוש ו

פירוש ה

א"ר יהודה אמר רב וצריך שיאמר אתם עדי כו' א"ל משטה אני בך. עיקר מימרא זו דרב קאי על המשנה דפ' ז"ב הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו. וע"ז מפרש הש"ס בשם רב וצריך שיאמר א"ע. ומשמע דמשום שלא להשביע א"ע מפרש רב הכי. דבזה מיירי המשנה. חדא מדמיירי שלא בפני התובע דלא שייך השטאה לדעת רוב הפוסקים וכש"כ לדעת רבינו דס"ל שלא שייך משטה אלא בתובע כאשר יבואר אות ח'. ותו דלטענת השטאה לא שייך לשון לא אמר כלום. דודאי עדותו עדות עד שיטעון. וגם משביעין אותו לאחר שתקנו היסת וה"ז כמו עדות שהלוה בפניו. ואע"ג דמצי למטען פרעתי. מכ"מ עדותם עדות מיקרי. אלא משנתנו מיירי בטענת השבעה דאין טענינן ליה. ובזה מבואר לשון הרמב"ם ריש פ"ז מה' טוען וש"ע סי' פ"א ס"ח אמר בפני שנים דרך הודיה ואע"פ שאין התובע עמו ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם והקשה הש"ך ס"ק כ"א לדעת המחבר דשלא בפניו ליכא השטאה. וא"כ אפי' שלא דרך הודיה הוה עדות. וגם משום השבעה א"א לפרש. שהרי אפי' דרך הודיה מצי למטען לדעת הרמב"ם וש"ע. ולק"מ דודאי משום השבעה הוא. ובזה מיירי הרמב"ם ריש פ"ז דוק ותשכח. וכיון שבדרך הודיה אין טוענין לו. אע"ג דמצי למטען מיקרי עדות. ואחר שכן דמתניתין משום טענת השבעה תנן דבהוא אמר לי כו' לא אמר כלום וא"כ מימרא דרב לכאור' ג"כ מיירי בהכי. וכן פי' הרא"ש שם סי' כ"ה. אבל רבינו מפרש משום השטאה וביאר טעמו ונימוקו בסי' נ"ה דמשום יתורא הוא דלמדנו דיש טענת השטאה וכמש"כ בס"ד בארוכה שם אות ה'. דהלכתא גברוותא שמעינן מזה:

והנני להוסיף דבר. דעפ"י דברי רבינו יש להוכיח דעת בעל המאור וראב"ד ורבינו אפרים בשם גאון דבפני עד א' לא מהני הודיה אע"ג דאמר אתה עד. ואע"ג דבסי' הנזכר אות י"ב הוכחתי דבפני עד א' מהני לדעת רבינו. היינו שלא בפניו ומשום טענת השבעה. ודעת בעה"מ ורמב"ן אלו ואלו דברי א"ח וכאשר יבואר. והנה טענת בעה"מ חזקה לדקדק מדתנן ברישא הוא אמר לי. ובסיפא מסיים בפנינו הודה. ש"מ דוקא בפני שנים. [ובפרש"י שם ד' ל"ז משמע שגורס גם ברישא הוא אמר לנו. וא"כ יש לפרש לכל א' מאתנו. אבל לא כן נוסחת כל הראשונים ז"ל] והרמב"ן ז"ל טען גם הוא לדקדק מרישא להיפך מדתנן הוא אמר לי. ש"מ בהודה בפני מהני. איברא לא מיבעי לשיטת הטור בדעת הרא"ש דשלא בפניו לא מהני א"ע. וא"כ צריך לפרש משנתינו לא מיבעי קאמר. ל"מ הוא אמר לי לא"כ. אפי' הודה ואמר א"ע לא"כ עד שיאמר בפני התובע א"ע. וכההיא דגיטין דף ע"א במשנה נכתוב גט לאשתך כו' כמ"ש בסי' נ"ה אות ה'. וא"כ ה"נ יש לפרש לא מבעיא הוא אמר לי ואפי' הודה בפני לא אמר כלום. עד שיאמר בפנינו [ובאמת נראה שדעת רש"י בד' ל"ז כדעת הטור שכ' בד"ה הוא אמר לנו המחויב א"ל שאני חייב לו אבל לא בפני התובע אמר לנו כן לא הוי הודאה: הודה לו. שניהם היו שם עכ"ל. ואינו מובן למאי דייק אבל לא בפני התובע כו'. אלא מפרש דכל החלוק שבין רישא לסיפא. הוא דברישא שלא בפני התובע לא מהני הודאה. ואפי' אמר אתם עדי. לא מיקרי הודאה ואינו אלא אמירה בעלמא. עד שיאמר בפניו. ורב הוסיף דמכ"מ בעינן א"ע]. ולפי זה אזדא קושית הרמב"ן. דודאי י"ל דבפני עד א' אפי' הודה ואמר אתה עד אינו אלא אמירה. ואפי' לדעת רוב הפוסקים דמהני א"ע ואפי' שלא בפניו ואין המשנה מתפרש בלא מיבעי קאמר. ונשאר דקדוק הרמב"ן דרישא. מכ"מ הרי לא נתיישב קושית הבעה"מ עדיין. ודיוק הסיפא עדיף מדרישא כמש"כ הגר"א או"ח סי' תל"ג סקי"ז. ולא נשאר לנו אלא ישוב הרמב"ן דבסיפא רבותא אשמעי' בלישנא דבפנינו. דאפי' אחד אמר בפני הלוה ואחד אמר הוא הלוה לו כו'. והרי זה נסתר מדברי רבינו. דא"כ לאו יתורא הוא למידק מזה טענת משטה בתבעו. אלא ע"כ אין בזה כדי ישוב. עוד הוכיח הרמב"ן מהירוש' בפ' זה בורר ואם נתכוין למסור לו עדות. עדותו עדות. ופי' דקאי אהוא אמר לי. ועדין לא נתיישב הוכחת בעה"מ מסיפא. ותו יש להקשות על הירו' דמשמע דמסירת עדות אפי' בלא אתה עד מהני. והכי דעת רוב הפוסקים. והרי תניא ואפי' הכמין לו עדים אחורי הגדר כו' וא"ל מתיירא אני שמא תכפיני בדין למחר א"ל משטה אני בך פטור. ואין לך מוסר דברים יותר מזה וכמש"כ הר"ן ונימוק"י. ובאמת נראה דמש"ה פי' הרא"ש פ' חזקת ססי' ל"א הירו' שאמר לו אתה עד. אבל לא הודו לזה רוב הפוסקים. וא"כ קשה על הירו'. ולא עוד אלא דבירו' גופא אי' א"ר אבהו בשם ר"י המכמין עדים אחורי גדר לא עשה כלום. אלא נעשה אזנינו כאפרכסת לשמוע מש"כ הר"ן בחי' בשם הר' דוד [והוא תלמידו של הרמב"ן] וז"ל שדברי רמב"ן נכונים וברורים. וכמו שהוכיח מהירו' ומיירי בהודאת הלוה שלא ע"י תביעת המלוה. ובכה"ג איכא טעמא דאדם עשוי שלא להשביע א"ע וכיון דמוסר. ההודאה הודא' גמורה. וטעמא דהשבעה לא שייכא אלא במודה שלא ע"י תביעת בע"ד. וטעמא דהשטאה ליתי' אלא כשתובע המלוה. והוא אומר הן ומצי למימר ליה משטה אני בך. וטעמא דמילתא דאחר שתובע לו שלא כראוי אף הוא השיבו בשטותו. ובכה"ג אפי' הודה לו בפני עד א' וא"ל אתה עד אינו כלום כדברי הר"ז הלוי ז"ל דמצי למימר משטה אני בך. דמילי דכדי ענהו דעד א' אינו חשוב עכ"ל. והנה אמת והנה נכון. אלא שהוא ז"ל כתב כן לפי שיטת התו' ורא"ש ובעה"מ ורמב"ן במלחמת ה' שלהי ב"ב דטענת השבעה ישנו אפי' בפניו כל שלא תבעו משום דגרסי במשנתינו עד שיאמר בפנינו הודה לו. שמשמעו בפניו. וע"ז קאי רב ור"י דצריך שיאמר אתם עדי. ומפרשי משום השבעה כהא דרישא וכמש"כ הרא"ש שם. [ומש"ה היסב הרא"ש לשון הרי"ף שלהי ב"ב דמחלק בין בתורת הודאה בין שלא בתורת הודאה. דר"ל היינו תבעו ולא תבעו ע"ש סי' מ"ז. אבל באמת לא לזה כיון הרי"ף שהרי הביא ראיה מהא דמוסר דבריו קיימין]. אולם כן יש לחלק גם לדעת רבינו והרמב"ם דהשבעה אינו אלא שלא בפניו. אבל מכ"מ השטאה אינו אלא כשתבעו כאשר יבואר אות ח'. וא"כ ה"ז כמש"כ הר' דוד ז"ל דמאחר שתובעו השיבו בשטותו ולא מהני מוסר דברים. ועד א' אינו אלא כמוסר דברים אפי' אמר לו אתה עד. ואפי' אי נימא כהש"ך דהשטאה שייך אפי' בלא תבעו. מכ"מ הרי אין שיעור לליצנות ואונאת חבירו. וכל דבריו הנראה כמוסר הכל לליצנות. עד שיאמר לשני עדים א"ע והיה לו לירא מעדותם. משא"כ טענת השבעה שאינו אלא כמפליג בדברים ומאחר שמסר דבריו ולא כמפליג עדותו עדות. ובזה נתיישב רומי' דהירו' אהדדי לענין מסירת דברים. דמתחלה מיירי בגוף המשנה בטענת השבעה ולזה מהני מסירת דברים וה"ה בעד א'. ואח"כ מיירי בטענת משטה ובתבעו שהרי הכמין לו עדים. ובזה לא מהני ע"א. וה"נ מה שמבואר ברמב"ם והמחבר דע"א מהני הכל מיירי שלא בפניו ובטענת השבעה. ועדיין לא נתיישב קושית הבעה"מ בדיוקא דמשנתינו דמיירי בטענת השבעה. אבל לדברי רבינו ניחא שפיר. דהסיפא אינו אלא יתורא ולהשמיענו טענת השטאה בזה בעינן ודאי דוקא בפנינו הודה:

והנה כבר ביארנו בסי' הנ"ל שם שדעת הרמב"ם דאפי' שלא בפניו ואמר בדרך הודיה דמהני לטענת השבעה. מכ"מ אינו מועיל אלא שלא נטעון אנן. אבל אי טען שלא להשביע אמרתי נאמן בשבועה כדין טענת משטה בתבעו. ובדברי רבינו אין לזה הוכחה. ואדרב' יש מקום להוכיח להיפך מדלא אוקי יתורא דסיפא ג"כ בשלא בפניו וקמ"ל דאפי' בדרך הודיה דעדותו עדות מכ"מ אי טען שומעין לו עד שיאמר בפנינו הודה לו. אלא ס"ל שאין שומעין לו. אבל מתורת הרי"ף למד הרמב"ם הכי מדכתב שלהי מס' ב"ב שאין טוענין ליורשים טענת השבעה כשהוא בתורת הודיה מהא דתניא בברייתא אם כמוסר דבריו קיימין. ותיפוק לן דאפילו הוא לא מצי למטען. ואיך נטעון אנן. וע' תו' שבועות ד' מ"א ב' ד"ה כל האומר כו' וי"ל כו' [ואל תשיבני ממש"כ התוס' שם ד"ה וכי מה בין זה כו' לענין טענת אשתבע לי. שי"ל דהיתומי' משביעין יותר מטענת הבע"ח. דשאני התם דתקנת חכמים הוא ע"ש] אלא ס"ל להרי"ף שהוא בעצמו אם טען שומעין לו. ומכ"מ אין טוענין ליורשים וגרע מטענת משטה דטענינן ליורשים. ומש"ה הוסיף הרמב"ם ז"ל לחלק בטענת להד"מ דבשתבעי שומעין אפי' לטענת להד"ם וכרבא בסנהדרין שם דסבר דהוי מילי דכדי. וכשלא תבעו ואמר בתורת הודיה אם טען להד"ם אין שומעין לו. והיינו משום דבלא תבעו ומסר דברים ודאי לא הוי מילי דכדי שהרי אין טוענין ליורשים טענת השבעה. איברא מנליה להרי"ף ז"ל כל זה. ודילמא באמת גם הוא אם טען אין שומעין לו ומש"ה אין טוענין ליורשים. אבל הכל באמת תלוי בנוסחא שביארתי שם בסוגיא דסנהדרין שם. דגירסת הרי"ף בדר' יוחנן וצריך שיאמר אתם עדי ולא כדאיתא לפנינו במימרא דר"י טענת משטה והכי נוסחת רבינו ומפרש הכי מימרא דרב. דמשום משטה ובתבעו צ"ל א"ע. אבל לפי נוסחת הרי"ף ודאי רב ור"י משום טענת השבעה והכל שלא בפניו דלא גרסי במשנה בפנינו הודה לו כמש"כ אלא בפנינו הודה. והא דמיותר בבא זו בא להשמיענו דאפילו מוסר דברים דעדותו עדות. מכ"מ צריך שיאמר א"ע לפני שנים. דבלא זה נהי דעדותו עדות לענין טענת להד"ם משום שאינו מילי דכדי. מכ"מ אם טען שלא להשביע שומעין לו. ואכתי י"ל דרבינו מודה לזה אלא מכ"מ שפיר מוכח טענת משטה כשתבעו. דמצד הסברא אלים טענה זו מטענה שלא להשביע בשלא בפניו ואמר בתורת הודיה. וכדמוכח בהא שאין טוענין ליורשים. ואיך שהוא דעת רבינו בזה. שיטת הרי"ף ורמב"ם ברור. ופי' המשנה כמין חומר אם אמר הוא אמר לי לא אמר כלום. שאין בעדותו עדות כלל שהרי אנן טענינן ליה דשלא להשביע אמר כן. אבל אם כמוסר דבריו עדותו עדות. ומכ"מ אם טען שומעין לו. מש"ה צריך שיאמר אתם עדי והיינו בפנינו הודה. ועד א' אינו כלום. וה"ז דומה לטענת משטה כשתבעו. ואל תתמה על מה שחלקתי בין טענת משטה כשתבעו לטענת השבעה בל"ת והרי בעה"ת שער מ"ב כתב דגם לטענת משטה מהני דרך הודיה. וכך ראיתי בחי' הר"ן פ' זה בורר. ורמז לדברי הרמב"ם ה' עדים פ' י"ז ה"ז שכתב אחד המודה בפני עדים ואמר דרך הודיה זה יש לו אצלי כך וכך או שאומר אתם עדי או שאמר הוו עלי עדים בין שאמר הלוה בין שאמר המלוה ושתק הלוה דרך מאמין לדבריו הרי אלו עדים עכ"ל [ואם שאיני רואה הכרח. ועדין אפשר לפרש דהא דדרך הודיה מיירי שלא בפניו כמשמעות לשון יש לו אצלי מכ"מ הרי דעתי בטלה] מכ"מ הרי שוברו עמו בחי' הר"ן שם דזה אינו אלא במוסר דברים בדרך הודי' לפני שני עדים. וה"ז דומה ממש לאומר א"ע. שא"א להשטות לפי שמתיירא מן העדים. אבל בפני עד אחד אין לו לירא כלל. וממילא בבוא עד השני אינו כלום כיון שהשטה בראשון. וממילא יכול לשטות גם בשני. ולא כן בטענת השבעה. והדברים מחוורים כשמלה:

אמר רבינא כו' כצ"ל:

ואי בעי דליכתבו לי' הני סהדי שטרא אע"ג כו' כצ"ל. וכ"ה בנוסחת כת"י.

שטרא עליה דליתזליה נכסיה כצ"ל:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה