העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא סט · פירוש ד
וא"ל האיך. לא מנית לי וכה"ע. והכי' אי' בה"ג. בברייתא דריה"ג שהביא ה"ג שבועות ד' ל"ג ב' הכי אית' ראי' בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זהו ראי' בלי ידיעה. ופרש"י הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון. וא"ל הלה יבואו פלוני ופלוני ויעידו שמניחים לך בפניהם ואני פורע לך. עכ"ל. מפרש הברייתא שהנתבע מתחייב משום קבלה. ודין שכ' רבינו שהוחזק כפרן הוא מימרא דאמוראי שם בד' ל"ד יתיב ר"י וקמיבעי לי' מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ מאי א"ל רב המנונא והלה מה טוען אם אמר להד"ם הוחזק כפרן. אבל הברייתא לא מיירי בהכי אלא בהודאת וקבלת עצמו והכי מבואר בתוספתא ראי' שאין בה ידיעה תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לי בידך. לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני. יאמרו ואני אתן זו היא ראי' שאין עמה ידיעה. וכ"ה בירו' בידיעה שלא בראי' בממון היכי עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לך בידי ולא הודית לי בפני פלוני ופלוני יאמרו ואני אתן זהו ידיעה שאין עמה ראי' אתון ואמרין אין דאודי לי' ואין דגזלי' לית אנן ידעין ואין דאוזפי' לית אנן ידעין. בראי' בלי ידיעה בממון היכי עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לך בידי ולא מניתי לך במישב פו"פ יאמרו ואני אתן זו היא ראיה שאין עמה ידיעה. אתון ואמרין אין מנה ואין דגזליה לית אנן ידעין כו'. ה"ז כפירש"י בהא דריה"ג. אבל הראשוני' לא פירשו הכי. היינו הר"י מיג"ש כ' בפי' הברייתא בזה"ל ואם ראו העדים שנתן לו מנה ואע"פ שאין יודעים אי לשם הלואה או לשם מתנה או לשם ד"א מכ"מ עדות היא דהא היכא דכפריה הנתבע לתובע לא נתת לי מעולם כלום ומייתי הני סהדי ומסהדי דראינוהו שנתן לו מנה הוחזק הנתבע כפרן ולא מצי אמר כבר פרעתיך דהא קיי"ל כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי דמי עכ"ל. וע"ע להלן. וכ"כ הרמב"ן בפי' עה"ת עה"פ והוא עד ולכך פירשו רבותינו כו' בידיעה בל"ר כיצד מנה הלויתי לך בפני פו"פ וטוען להד"ם יבואו ויעידו עכ"ל. והרשב"א וריטב"א הקשו על פירש"י דאי משום קבלה אין אנו מחייבין אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו ואין זה עדות ידיעה בל"ר. והריטב"א המתיק הקושיא דא"כ בכל תנאי נמי כגון אם תצא חמה או אם יאמר פלוני כך וכך. ויישבו ז"ל דכוונת רש"י דכשיבאו עדים ויעידו אתן כדין עכ"ל והכוונה שאומר אני איני זוכר ואיני מאמין שמנית לי מעות. אך אם יבאו עדים שמנית מודה אני שלא היה פרעון שמעולם לא לוית ממני. וכן אינו מתנה שאין לי הכרת אהבה עמך. וע"כ היה הלואה ואשלם מן הדין. וממילא מיושב קושי' השני' של הרשב"א שהקשה דא"כ אמאי קאמר הגמרא ש"מ קסבר ריה"ג משביע עדי קנס פטור דאי ס"ד ראי' בלא ידיעה מי לא בעו למידע בתולה בעל או בעולה בעל כו'. ואי איתא כפרש"י הא משכחת בקבלה. ומעתה לק"מ דבקנס לעולה אינו מתחייב בדין כי אם על פי אשר ירשיעון אלהים ע"פ עדים לחוד. [והריטב"א כתב דהירושלמי מחייב בקנס בקבלה מדאיתא בירושלמי שם קנס אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי מימי ועדים מעידין אותו שאנס או פיתה ולית אנן ידעין אם ברתיה או איתתא אוחרי. ומסיק הריטב"א אליבא דהילכתא בזה הלשון דכל שהוא חייב עצמו בב"ד כראוי שאם יבאו עדים שאף בקנס הוא חייב ואפי' לא הוחזק כפרן. אבל כל שלא חייב עצמו והוא מתחייב מטעם דהוחזק כפרן בממון חייב ובקנס פטור עכ"ל הריטב"א. ואני תמה שהרי מוכח בירו' דבקנס מיירי בכופר ולא במודה ומקבל. שהרי מפרש בקנס ידיעה בלי ראיה תן לי קנס בתי שהוא בידך והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידין שנתחייב קנס ולינן ידעין אין קנס ברתיה או קנס אוחרי. פי' שתובע שכבר נתחייב בב"ד אחר קנס אונס. והוא אומר לא נתחייבתי קנס מימי והעדים מעידים שיודעים שנתחייב קנס ולא ידעו מה. ה"ז ידיעה בל"ר. ולא מפרש הירוש' יאמרו ואני אתן. אלא שמכחיש כמשמעו. והוחזק כפרן וא"י לומר קנס אחר שהוא פחות מחמשים דאונס. והדר מפרש ראיה בלי ידיעה אנסת ופיתת כו'. א"י לומר אנסתי בת אחר ולא שלך. והטעם שנתחייב בתרווייהו. דברישא כבר נתחייב קנס בהעדאת עדים לחוד שנתחייב בב"ד אחר. וכן בסיפא בהעדאת העדים שבעל בתולת ישראל כבר נתחייב קנס אלא שא"י למי יתן. מש"ה מהני לחייב במה שהוחזק כפרן כמו בממון. ויוכל להיות דבקבלה בכה"ג פטור. רצוני שאם יאמר איני זוכר שאנסתי כלל. ואם יבאו עדים שאנסתי. אודה שבתך היתה. משום שלא היה לי עסיקין אלא עם בתך. מכ"מ פטור שהרי התחיל החיוב בהודאת עצמו. משא"כ בכופר והוחזק כפרן. אנן סהדי עפ"י העדים שאנס בתולת ישראל שהיא בתו של התובע ונמצא מתחייב הכל עפ"י עדים. ובזה ניחא הא דלא משכח הש"ס בקנס ידיעה בל"ר. משום דלא פשיטא להש"ס אכתי דין דהוחזק כפרן. ומפרשי להברייתא כפרש"י. וא"כ ודאי בקנס א"א. אבל הירו' פשיטא ליה דין דהוחזק כפרן ומשכחת בקנס נמי. כך נראה לולי דעת הריטב"א] והרשב"א עצמו הקשה על פירושו לשיטתו דמיירי בכופר. דלהלן בהא דבעי רב יהודה מנה מניתי לך בפני פו"פ כו' אמאי לא פשטא מסא דריה"ג וע"ש שלא העלה ישוב נכון לדבר. הן אמת דהר"י מיג"ש שכתבתי לעיל שפי' דהוחזק כפרן לענין שא"י לומר פרעתי משום דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי משמע דאכתי לא פשיט ליה דין דהוחזק כפרן לענין טענה אחרת שהיה מתנה או פרעון חוב שהיה מגיע לי. ובא הר"י מיג"ש ליישב בזה קושית הרשב"א ז"ל. אלא דלכאורה ק' א"כ אמאי מיחייבי העדים ק"ש בכה"ג הא אכתי אינו ממון כיון שיכול לפטור עצמו בטענה אחרת. והוי כהא דבעי הש"ס בדף ל"ג א' משביע עדי קנס מהו לרבנן דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור משום דאי מודה מיפטר. לאו ממונא הוא. והכי קיי"ל דפטור. וה"נ אי טעין מתנה או פרעון מיפטר. לאו ממונא הוא. אלא ודאי ס"ל לריה"ג שהוחזק כפרן לענין כל טענה וכרב המנונא. הא ל"ק שהרי אפי' נימא כרב המנונא. ק' דאכתי קודם שהעידו העדים בב"ד יכול לחזור ולטעון טענה אחרת לפטור וכמש"כ הר"י מיג"ש בב"ב פ' חזקת גבי זה אומר של אבותי ואפי' ראה עדים ממשמשים ובאים כדאי' בח"מ סי' ע"ט ס"ט בהגה"ה וסי' פ'. וא"כ מאי מהני במה שהוחזק כפרן והרי מיירי אפי' השביעם שלא בפני התובע ובפני בית דין. וכדמוכח גם כן מפירוש הרשב"א על יבואו עדים ויעידו. שהיינו לשון התנא. הרי דלא מיירי כפירת הנתבע והשבעת העדים ביחד לפני ב"ד. אלא צ"ל דהר"י מיג"ש ס"ל דוקא בעדי קנס פטור מזה הטעם שיכול לפטור עצמו. והכי הסביר הר"י מיג"ש באותה סוגיא בזה"ל משביע עדי קנס מהו פי' מי אמרינן כיון דאילו מודה הנתבע היה פטור לאו עדות [צ"ל ממון] הוא דקא כפרי ליה דאילו הוי ליה ממון ממש לא הוי מיפטר בהודאתו ומדאיפטר בהודאתו כמאן דלית ליה גביה מידי דמי. דהא לא ממון ממש אלא חיוב בעלמא הוא ולא הוי ממון עד דמטי לידיה כו' עכ"ל. ועוד האריך להסביר זה הטעם. אבל במה שאין העדים מחייבין כי אם בצרוף כפירת הנתבע לא איכפת לן. דמכ"מ הרי תובע ממון שכבר נתן לו. והעדאת עדים מועיל אם לא יחזור ויטעון טענה אחרת. וא"כ הדר פי' הר"י מיג"ש למקומה. דלר"י מפרשינן הברייתא דהוחזק כפרן לענין טענת פרעתי דגרע. אבל הרשב"א ז"ל מפרש הא דעדי קנס כמשמעו. דכיון שאין בהעדאת עדים חיוב ברור לא מחייבי ק"ש. והכי נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהרי בפ"ט מה"ש הי"ג כתב בזה"ל הנה למדת שאין העדים חייבין בשבה"ע אלא עפ"י עשרה דברים ואלו הן כו' ושיתחייב הנתבע לשלם בעדותן לבד אם העידו הרי דלא פי' דמיירי בקנס. אלא כל שלא נתחייב בעדותן לבד פטורין מקרבן שבה"ע. וא"כ א"א לפרש כהר"י מיג"ש. שהרי אכתי יכול לפטור עצמו בטענת מתנה ופרעון. אלא צ"ל דגם בזה הוחזק כפרן. ושפיר הקשה הרשב"א ז"ל. וכ"ת אכתי ק' גוף הברייתא שהרי מצי לחזור בו לפני העדאת עדים וכמש"כ. בזה י"ל דהרשב"א כהרמ"ה בפ' ח"ה ס"ל שכתב גבי זה אומר של אבותי שאין טוען וחוזר וטוען בלא אמתלא אפי' קודם שבאו עדים לבטל טענה ראשונה והביאו הטור סי' פ'. וא"כ משכפר שוב אינו יכול לטעון שום דבר ובהעדאת עדים לחוד מתחייב שפיר. משא"כ משביע ע"ק. אכתי עד שלא יבאו לב"ד יכול הנתבע לפטור עצמו בהודאה. ואין חיוב העדאת עדים ברור. ממוצא דברים אלו יש לנו לעמוד על שיטת הרמב"ם בפי' ברייתא זו. שהרי בזה ס"ל כהרשב"א דבכל דבר שאין בהעדאת העדים חיוב ברור פטורין משבה"ע וכמש"כ. ובמחלוקת הר"י מג"ש והרמ"ה ס"ל בפ"ז מה' טוען כהר"י מיג"ש. דאפשר לפטור עצמו באיזו טענה עד שלא באו עדים. וא"כ א"א לפרש הברייתא כהר"י מיג"ש ורשב"א. דא"כ קשה גוף הברייתא שאינו ממון וע"כ מפרש הברייתא כרש"י. ובזה ניחא מה שלא הביא הרמב"ם ברייתא שהעדים חייבין משום שבה"ע בידיעה בל"ר. ובראיה בל"י. והרי לשיטת הר"י מיג"ש חידוש דין הוא דאפי' אין חיוב עדותן ברור מיחייבי כמש"כ. אלא ס"ל להרמב"ם כפרש"י. והרי קבלה זו הודאה ממש כמש"כ לעיל ודומה לחיוב עדים שיעידו שאמר אתם עדי שחייב אני לו. דפשיטא שחייבין ע"ז משום שבה"ע. שהודאתו של הנתבע לפני השבועה ה"ז כמו גוף המלוה. וה"נ בידיעה בל"ר לפרש"י. ולא נצטרך ריה"ג לאשמועינן החיוב בקרבן אלא להוכיח מזה דהפרשה מיירי דוקא בממון שיש בזה חיוב ידיעה בל"ר וראיה בל"י. אבל חידוש דין אין כאן:
ותדע עוד שזהו דעת הרמב"ם והרי"ף דהיה לפי דאי' לפנינו בגמרא בהא דרב יהודה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מהו וא"ל ר"ה והוא מאי קאמר אי אמר להד"ם הוחזק כפרן. ודקדקו האחרונים בלשון הגמ'. הרש"ל והסמ"ע סי' ע"ט כתבו דוקא שהתובע אמר מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני לאפוקי אם אמר סתם מנה מניתי לך והוא אמר להד"ם. והב"ח והביאו הש"ך ס"ק י"א דקדק בא"א דוקא שאמר מנה מניתי לך והוא אמר להד"ם נמצא שאמר לא מניתי מעולם. אבל אם אמר התובע מנה הלויתיך והוא אמר להד"ם. יכול לומר אח"כ שמה שאמר להד"ם היינו שלא היה בתורת הלואה אלא פרעון או מתנה. והגיה הב"ח לשון הטור ע"ש. ובאמת אם יש סברא נחלק הבו דלא לוסיף שהרי רב יהודה בעי ליה אם אמרינן כלל הוחזק כפרן. ומה"ת נימא יותר מהמבואר בש"ס. אבל הרי לשון הרמב"ם בפ"ו מה' טוען מבואר דלא כן הוא. וז"ל ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן ותבעו בדין ואמר לו תן לי מעותי שהלויתיך ואמר מתנה נתת לי כו' ה"ז נאמן. אמר להד"ם ואח"כ באו עדים שמנה כסף הוחזק כפרן. ובתר רישא אזיל הוא הרי"ף שבועות פ"ד שכ' בזה"ל והיכא דמנה זוזי לחבריה באפי סהדי ולא ידעי הני סהדי אי הלואה יהיב ליה או פרעון או מתנה יהיב ליה. וא"ל הב לי מנה דילי דיהבית לך א"ל אידך להד"ם הוחזק כפרן ומחייב לשלומי כו' דאמרי יתיב רב יהודה וקמבעי ליה מנה לו מנה בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ מהו כו'. הרי שלא הזכיר בטענת התובע שהלוה בעדים. ודלא כרש"ל וסמ"ע. וגם אמר הב לי מנה דילי שמשמעו הלואה. ומכ"מ לא מפרשינן טענת הנתבע להד"ם שלא היה שלך אלא או פרעון או החזרת פיקדון. אלמא דלעולם משמעות להד"ם שלא מנה לו כלל. ובאמת מבואר ברי"ף שגירסתם היה בהא דרב יהודה מנה לו מנה בפני פלוני ופלוני. ולשון הגמרא הוא. ולא לשון התובע. וא"כ אזיל כל הדקדוקים של האחרונים ז"ל. נחזור לענין הברייתא דריה"ג. דא"כ ע"כ מפרשי כרש"י דבקבלה מיירי דאי כהר"י מיג"ש וסיעתו. הרי מוכח מדקדוק לשון הברייתא מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני דלא כר"ה דס"ל דבכל לשון הוחזק כפרן. בהא נחתינן דדעת הרי"ף ורמב"ם כפרש"י. והכי משמעות התוספתא והירו'. ולא כדעת ר"י מיג"ש ורמב"ן ורשב"א דהבריית' היינו דר"ה. ולמש"כ תליא בנוסחא אי גרסי' בהא דבעי רב יהודה מנה מניתי לך. א"כ י"ל דהיינו דבריי'. ואי גרסי' מה לו מנה העיקר כפרש"י.
ועתה נחזור לדברי רבינו ובה"ג. שכתבו כל זה הלשון על ראי' בלא ידיעה. דמשמע שכיונו לפירוש הר"י מיג"ש וסיעתו. דהברייתא מיירי בכפירת הנתבע. ומה שהקשה הרשב"א מדבעי ר"י ולא פשיט מברייתא זו. ראיתי ליישב באופן פשוט ע"פ לשון הרי"ף שם עוד א"ל רב המנונא והלה מה טוען אי דאמר להד"ם הוחזק כפרן ואי דאמר במתנה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי אלמא יכול למימר מתנה נתת לי עכ"ל. למדנו תרתי דגי' הרי"ף היה שלא כדאיתא לפנינו ואי דאמר אין שקלי ודידי שקלי דמשמע פרעון חוב. אלא ואי דאמר במתנה נתת לי. עוד למדנו מדסיים הרי"ף אלמא יכול למימר כו'. משמע דס"ד דטענה זו עצמה גרוע הוא. שאין דרך אדם ליתן מעות לחבירו במתנה. ולא מהימן אלא במגו דפרעון או להד"ם וכדומה. מש"ה קאמר דיש ללמוד מדבעי ר"י בעדים רואין מבחוץ. די"ל דגם הנתבע הרגיש בהם. וירא לטעון להד"ם או פרעון חוב שהיה ניכר לעדים אופן הנתינה. ואין לו טענה אחרת כי אם מתנה. מכ"מ נאמן. ומעתה י"ל דגם גירסת רבינו הכי הוא בדר"י ור"ה. ורב יהודה לא פירש ספקו ובאמת ידע דאי טען להד"ם הוחזק כפרן. ולא נסתפק אלא בטוען מתנה היה. וזה עצמו הוא שנסתפק אי מצי למטען מתנה נתת לי. והא דקאמר ועדים רואין מבחוץ הוא כפי' התו' דמש"ה לא ידעי איך היה הנתינה. זהו הנראה ליישב אי נימא דרבינו ובה"ג כהר"י מיג"ש וסיעתו. איברא אין מוכרח כ"כ. דאכתי י"ל דרבינו ובה"ג לא. נחיתו לדין קרבן שאינו נוהג. אלא לאשמעינן דין חיוב עדות ידיעה בלא ראיה ולא נצטרך להשמיענו בקבלת הבע"ד שהוא כהודאה כמ"ש לעיל בישוב להרמב"ם דפשיטא דמהני. וקמ"ל דין דהוחזק כפרן שאמר ר"ה. ולא הביא הברייתא כצורתה וכמשמעה. והנה לפי לשון רבינו וא"ל האיך לא מנית לי ובסמוך כ' עוד כיון דהוא קא אמר ליה לא מנית לי ועדי' ראו דמנה לי' משמע כדיוק הב"ח דאי א"ל תן לי מנה שהלויתיך וא"ל להד"ם. אפשר לומר דה"ק מעולם לא הלויתני אלא מתנה או פרעון חוב הי'. וכן דקדוק רש"ל וסמ"ע דוקא שאמר לו בפני פו"פ. לאפוקי מנה מניתי לך סתם. והב"ח דחה מדמיירי ועדים רואים אותו מבחוץ הרי לא ידע בהו. והרי רבינו באמת לא כתב הכי. ושפיר אפשר לדקדק הכי: