העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא סח · פירוש כה
ודאי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא כצ"ל וכ"ה בדפוס וויניציא ובכת"י והכי העתיק הרשב"א בתה"ב בית ד' ש"א וב' והרא"ש פ' גה"נ כל הענין. והנה דעת רבינו דלא כר"ת שהביאו התוס' ר"פ התערובת ובכ"מ דשרינן לכבשינהו דליניידו ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע ונימוקו של ר"ת יבואר לפנינו. אבל כ"ז לפי הנוסחא החדשה בסנהדרין ד' ע"ט בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן. מבואר דאי נתערב בשוורים מעליא אפשר לבדרינהו וכר"ת. אבל עיקר נוסחא זו א"א לקיים אלא לשיטת ר"ת דס"ל דשור הנסקל מותר בהנאה מחיים כמבואר בתוס' שם. וכבר הוכחנו בסי' קל"ג אות ג' דרבינו ס"ל שה"נ אסור בהנאה מחיים. וע"כ עיקר הנוסחא הישנה שנתערב בשוורים אחרים. ובמעליי מיירי. ונקטינן כסוגיא דזבחים דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. עוד פסק רבינו דלא כהר"י בעל התו' שם דאפי' פירש מאליו גזרו שמא יקח מן הקבוע. ורבינו ס"ל דלא גזרינן אלא דלא נכבשינהו בידים. אבל אי פירש הרוב מאליו אפי' המיעוט הנשאר שריין. ומשמע אפי' לא נתערבו שנית. והקשו הראשונים ז"ל מהא דאיתא בזבחים ד' ע"ד אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערב במאה ופירשו ארבעים למקום אחר אין אוסרות. הא אינהו בפ"ע אסורין. ובמשמרת הבית שם כ' דרבינו קאי על ספיקא דלעיל ובספיקא שנתערב ופירש א' מהן שרי כמו שהוא. והב"י סי' ק"י נדחק לפרש דברי הרשב"א שכתב ג"כ לשון רבינו דאפי' הן עצמן שריין. דהא דאמר רב אין אוסרות לאו דוקא ע"ש. והנראה שלא ראה הב"י ס' משה"ב. איברא בעיקר ישוב דברי רבינו נראה דוחק גם מש"כ הרשב"א במשה"ב. ועיקר הישוב הוא כמש"כ הרשב"א בתה"ב שער ב' והביאו הגר"א סי' ק"י ס"ק י"א דמימרא דרב מיירי בפירש לפנינו. ורבינו מיירי בפירש שלא בפנינו. ויפה כתב הגאון פלתי שם ס"ק ט"ו דהתו' ורא"ש ס"ל דפירש לפנינו הוא קבוע מה"ת [ר"ל היכא דניכר האסור במקומו. וממילא היכא דלא ניכר האסור במקומו רבנן עשו אותו כקבוע כמש"כ התוס' שם ד"ה אלא]. וכיון שאין נ"מ בין פירש א' לפנינו ללא פירש כלל. א"כ א"א לפרש הא דרב בפירש לפנינו. דבהאי גוונא אפי' נתערבו אסור. ורבינו ס"ל כמש"כ הר"ן פ' גה"נ ד' רצ"ג דפירש לפנינו אינו קבוע מה"ת אלא מדרבנן. ומש"ה אפשר לפרש הא דרב בפירש לפנינו. ומכ"מ הקילו בנתערב. זהו דברי הגאון פלתי ז"ל. ויש להוסיף דתליא בנוסחא בתוספתא טהרות והובא בר"ש שם פרק ה' מ"א. ט' שרצים וצפרדע א' ברה"ר ונגע בא' מהן וא"י באיזו מהן נגע ספיקו טהור. [משום דרבוע כמחצה על מחצה וברה"ר טהור] פירש א' מהן לרה"י ספק וטמא. לרה"ר ספיקו טהור. ובנמצא הלך אחר הרוב. וכ' הר"ש דפירש היינו פירש לפנינו. והוי קבוע וטהור ברה"ר. הרי מבואר דפירש לפנינו הוי קבוע מה"ת אף להקל. והוא ראיה שאין עלי' תשובה. ויפה הקשו התוס' ורא"ש על רבינו מהא דרב. אבל הגר"א בס' טה"ק שעל התוספתא טהרות הגיה ומחק בבא זו דפירש א' מהן ברישא. ורק בסיפא מיתני הכי. ט' צפרדעים ושרץ א' ברה"י ספיקו טמא. פירש א' מהן ברה"ר ספיקו טהור. ברה"י ספיקו טמא. ובנמצא הלך אחר הרוב. והוא לחומרא. וזהו דעת רבינו ורשב"א ור"ן:
ודע דמכ"מ נחלק רבינו עם הר"ן בפי' סוגיא דר"פ התערובת. בהא דנכבשינהו דניניידו. ומפרש רבינו דמניידו שלא בפניו כפי' התו' שם. ומשני דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. ולמד רבינו מכאן דבמשקל חוטרא אסור בדיעבד אפי' שלא בפניו. וא"כ אין זה הגזירה נוגע להא דטבעת דרב דמיירי בפירש מעצמו לפניו. וגזרה אחרת היא שעשו אותו פירש כקבוע. אבל הר"ן שם הוסיף לפרש קושית הגמרא נכבשינהו דניניידו והוי פירש בפניו. ומשני גזרה כו' ומכאן למדנו לגזור בפירש בפניו משום קבוע. וא"כ היינו הך דטבעת דרב. ונ"מ בזה דלשיטת רבינו שלמד מסוגיא זו דגזרה שמא יקח מה"ק דגם בדיעבד אסור. א"כ ממילא למדנו דאפי' נבדור כולהו בחוטרא אסור בדיעבד מטעם גזרה זו. והיא דעת המחבר סי' ק"י ס"ו. אבל לדעת הר"ן י"ל דלא מוכח מזו הסוגיא דמשום גזרה אסור בדיעבד. ולא למדנו לענין בדיעבד אלא מטבעת דרב. אם כן י"ל דוקא באבדור מקצתו שנשאר הקבוע במקומו אמר רב דאסור בדיעבד כמו כשהן בעצמן. אבל אבדור כולהו דדמי לשלא בפניו לא מצינו דאסור בדיעבד [וכבר מצינו ביומא ד' פ"ד ב' נ"מ בין פירש כולהו ולא נשאר הקביעות במקומו לפירש מקצתייהו והקביעות נשאר במקומו כמבואר שם ברא"ש ור"ן לדעת הרי"ף ע"ש]. וזהו דעת רבינו שכנא שהביא הרמ"א שם וכמש"כ הש"ך. אלא דמכ"מ קשה ישוב רבינו שכנא על הטור שפסק כר"י דפירש ממילא ג"כ אסור. ובסי' ט"ז גבי או"ב ובסי' נ"ז גבי ספק דרוסה פסק כר"ת דשרי לבדור לכתחילה. והרי לשיטת הר"י מיירי הסוגיא דניכבשינהו דניניידו מאליו ושלא בפניו ומכאן למדנו דאסור בדיעבד. ולא מסוגיא דטבעת דרב. וא"כ אפי' פירשו כולהו אסור כמו לרבינו בבדרינהו בידים. איברא יש ליישב דכמו להר"ן דמפרש דפירש בפניו אינו מוכיח דאסור בדיעבד אלא מהא דטבעת. ה"נ להר"י דמפרש שלא בפניו לא מוכח מכאן דאסור בדיעבד אלא מהא דטבעת דמיירי ג"כ שלא בפניו כמש"כ לעיל. וא"כ אפשר לחלק בין נשאר הקביעות במקומו או לא. וא"כ י"ל דבדיעבד אפי' אבדור בידים כולהו שריין לשיטת הר"י. וממילא באו"ב שרי לבדור לכתחילה כמש"כ בפלתי דכאן לא שייך גזרה שמא יקח מה"ק שהרי יש לו מתירין למחר. ובס' דרוסה לא גזרו ג"כ. אבל באבדור מקצתו אסור בדיעבד מהא דטבעות דרב. וכ"ז להר"י והר"ן. אלא דלהר"י מיירי שלא בפניו ולהר"ן מיירי בפניו. אבל לשיטת רבינו דסוגין מיירי שלא בפניו והא דטבעת מיירי בפניו. וס"ל דמסוגיא זו עצמה למדנו אסור בדיעבד. א"כ אפי' אישקיל חוטרא ואבדיר כולהו אסור בדיעבד. וכהמחבר:
עוד הקשה הרא"ש פ' גה"נ על רבינו דקשרי בפירש ממילא. מהא דתנן ר"פ התערובות דקרבן שנתערב בפסולי המזבח ירעו עד שיסתאבו. ואמאי הא אם יפרשו מעצמן יהא כשר לקרבן ג"כ. והגר"א שם כתב בשם הרשב"א דכיון דתחלת המרעה הוא במתכוין אסור. ולענ"ד נראה דמשנתינו אתי כמ"ד בע"ח נידחין והשתא כיון שאין בידו לאפרשינהו בידים הרי נדחו ואינם נראין עוד. ואדרבה מזו הסוגיא מוכרח דפירש ממילא שריין דאי' שם אמר רבא השתא דאמר רחמנא לא נקריב אי הקריב לא מרצה ומותיב הש"ס ממשנה דקנין ומשני הא כמ"ד בע"ח נידחין הא כמ"ד בע"ח אין נדחין. והדר מותיב מהא דתנן ר"א אומר אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין. ומשני הוא דאמר כחנן דס"ל אפי' דם בכוס אינו נדחה. והדבר מובן דה"נ מוכרח ליישב הא דתנן בתערובת דמים אם לא נמלך ונתן כשר. ולא אמרינן שכבר נדחה. ואתי הכל כחנן ודלא כהילכתא. ומנליה לרבא כ"ז הדוחק נימא דבספיקות לא שייך לומר דין דחוי. ולכ"ע אם הקריב מרצה. אלא ודאי רבא ס"ל כדעת רבינו דפירש ממילא שריין בשאר אסורין. וא"כ אמאי ירעו עד שיסתאבו. וצ"ל דמשום דחוי שוב אינן נראין וכרבא. מיהו א"כ אינו מובן לכאורה הא דאיתא שם ד' ע"ד א' אמר רב טבעת של ע"ג שנתערב ונפל א' מהם לים הגדול הותרו כולן. מתיב רבא לר"נ אפי' אחת ברבוא ימותו כולן. ופרש"י וכיון שמת א' מהן ליתלי ביה ונימא דאסורא מית והנותרים יקרבו. ולפי מש"כ מאי מקשה האע"כ משנתינו ס"ל בע"ח נידחין. אבל באמת לק"מ. ואפי' למ"ד נדחין שפיר מקשה לרב. דלכאורה קשה בל"ז הא רב נפל מעצמו קאמר ולא שהפיל בידים. ומשנתינו ימותו תנן שנצרך להמיתם בידים דלא ליתי לידי תקלה. ובהא גם רב מודה. וע"כ צ"ל דדוקא בהא דטבעות דאסור לזרוק לים כדי שיהיו האחרי' מותרין דהוי כמבטל איסור מש"ה בעינן דוקא נפל מעצמו. אבל כאן דכך הדין שימותו בידים. וכיון שהמית א' מהן שוב הותרו כולן. ומעתה אפי' למ"ד בע"ח נדחין שפיר מקשה שהרי בידו להמית אחד מהן. וזה כלל ידוע דמה שבידו אינו נדחה:
עוד יש לנו לבאר דלפי דברינו כל משניות דתערובות דמים אתי כחנן המצרי דדמים אינן נדחין. והיאך פסק הרמב"ם אם לא נמלך ונתן כשר. ובל"ז קשה ג"כ דהרמב"ם פסק כרב בהא דטבעת שנפל אחד מהם ליה"ג הותרו כולן. והרי הש"ס אוקי הא דרב דאתי כר"א דאמר אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן ודלא כמשנתינו. והלכה מרווחת כמשנתינו. וכבר עמדו ע"ז נו"כ והגר"א ז"ל ועוד לא התחילו ליישב קושיא הראשונה אמאי אם לא נמלך ונתן כשר הרי נדחה ושוב אינו נראה. אבל נראה ברור דהסוגיא דזבחים פליגא עם סוגיא ביומא ד' ס"ד א'. דבזבחים ד' ע"ז הביא ברייתא דתניא א"ר יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו. ברובע ונרבע שלא יקרבו על מה נחלקו על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בע"מ שרא"א יקרבו כו' וחכ"א לא יקרבו. ומפרש הש"ס טעמא דר"א דכתיב כי משחתם בהם מום בם. בעינייהו הוא דאינן מרצין אבל ע"י תערובות מרצין ודוקא איברי בע"מ ולא שארי פסולין. ומדהעלה הש"ס זה הישוב לדעת הברייתא דס"ל לר"א דתערובת בע"מ יקרבו לכתחילה. מבואר הא לדעת המשנה שם דתנן אברין באברין בע"מ רא"א אם קרב ראש א' מהן יקרבו כל הראשין כו' וחכ"א אפי' קרבו כולם חוץ מא' מהן יצאו לבית השרפה. לא נצרכנו לשום דרשה. ולא פליגי אלא בדין תערובת אסור. דר"א ס"ל כרב בהא דטבעת שנפל א' מהם לים. וחכמים פליגי. ולפי זה אין בין תערובת איברי בע"מ לתערובת איברי רובע וכו' לתנא דמשנתנו. ומשום הכי אוקי הגמ' משנתנו דימותו כולן דלא כרב. אבל ביומא דף ס"ד אי' דהא דתנן רא"א אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כולן. היינו מדרשא דמום בם ודוקא איברי בע"מ ולא איברי רובע כו'. ובכל שארי פסולין לא מהני שום הכשר אחרי שנתערב באופן שאינו בטל מתחלתו. וכבר כתבו התו' שם דגם רבנן ס"ל דרשה זו לענין אם עלה לא ירד. אלא דלא התירו לכתחילה בקרב א' מהם. ולא כסוגיא דזבחים הנ"ל דרבנן לא דרשי כלל הא דבם. ובהא גופא תליא. דלפי סוגיא דזבחים דמוקי דרשה זו להברייתא. דר"א ס"ל דבתערובת בע"מ יקרבו לכתחילה ולא נדחו כלל. וע"כ לרבנן דפליגי ואסרי ליקרב. הוא משום דלית להו כלל דרשה זו דבם דאי אית להו אמאי אסרי ליקרב. אבל לסוגיא דיומא דר"א ג"כ לית ליה היתר דתערובת בע"מ מהאי קרא אלא בשכבר קרב אחד מהם. ודאי י"ל דרבנן ג"כ אית להו דרשה זו ולענין אם עלה שלא ירד כמש"כ התו' שם. וכ"ז בבע"מ אבל בשארי הפסולין אפי' בדיעבד אם קרב א' מהן אינו מרצה. [אלא א"כ הקריב כולן דע"כ הקריב הכשרין. וזהו שכ' הרמב"ם ה' פסה"מ רפ"ו ואם הקריב מרצה. פי' כולן אבל הקריב א' מהן אינו מרצה בין פירש בין מה"ק. ולא כהלח"מ] והשתא לסוגיא דיומא לא קשה כלל על רב בהא דטבעות מהא דימותו כולן. דשאני תערובות מזבח דכתיב בבע"מ מום בם. דדוקא בהם הותרו כיוצא בזה ולא בשארי פסולין. וכל סוגיא דזבחים אזיל בשיטה אחרת ומיושב תמיהת התוס' שם ד"ה רב דאמר כר"א מהא דביומא מפרש טעמא דר"א מדרשה דקרא מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו. ולק"מ דסוגיין דזבחים פליג בהא. ובזה יתיישב אוקימתא דר' ירמיה בד' ע"ד ב' דהא דתנן ובטריפה אתי כר"א. ולכאורה קשה הא משנתנו דלא כר"א לפי סוגיא דטבעות. דלר"א אם קרב א' מהן יקרבו כולן. ולמש"כ ניחא דר' ירמיה ס"ל כסוגי' דיומא. דר"א דו"א בבע"מ ומדרשה דקרא. אבל בשארי פסולין לכ"ע אפילו קרב א' מהן לא יקרבו. וכ"ת אכתי קשה על רב בהא דטבעות. דנהי דלסוגיא דיומא לא אשתריין ליקרב במיתת א' מהן מגזה"כ מום בם. מכ"מ אמאי ימותו כולן. הא כיון דמת אחד מהן ירעו הנותרים עד שיסתאבו ויפדו. אבל באמת לק"מ. דזה ודאי לא אמרינן שימות א' מהן וגס יפדו וכיוב"ז כתבו התוס' שם ד' ע"א א' לשיטת ר"ת. והכי דייק פרש"י ד' ע"ד א' ד"ה ואמאי ימותו כולן. מכיון שמת א' מהן שמא דאסורא מית והנותרים יקרבו עכ"ל הרי דמפרש הקו' על רב שיקרבו ולא כהגאון בעל פנים מאירות בחי' זבחים שלא כ"כ. נחזור לענין. דלסוגי' דיומא יש לפסוק כרב בטבעות וכמשנתינו דימותו כולן. ולא סתרי אהדדי. דשאני פסולי מזבח דמיעט רחמנא מדכתיב בבע"מ מום בם הוא דמרצין בתערובות ולא שארי פסה"מ ומעתה אין אנו נצרכים לומר כרבא דספק בתערובת מיקרי דחוי. ומשנתנו דתערובת דמים אתי כחנן דלא כהילכתא. אלא לכ"ע אם הקריב מרצה. והא שהכריח רבא דזה מיקרי דחוי מדלא מהני פירש א' מעצמו. כמש"כ לעיל אינו הוכחה כלל. דבקדשים לא מהני שום הכשר מדרשה דמום בם כמש"כ. וכ"ת א"כ אינו מוכח דקיי"ל כגזרה זו שמא יקח מן הקבוע. ודילמא לא גזרינן בחולין כלל. ומשנתינו אסור מן הדין. הא ל"ק דמהיכא תיתי נימא לחלוק על סברא זו שגזרו בהכי. הרי לא מצינו בזה הכרח להיפך. ושפיר יש ללמוד מסוגיא דזבחים דיש מקום לגזור הכי. וממוצא דבר תשכיל על שיטת ר"ת שהבאתי לעיל דלית ליה באמת גזרה זו כלל ושרי לבדרונהי בידים. וכתבו התו' בשמו דס"ל לחלק בין חולין לקדשים. ולאו בפי' איתמר משמיה דר"ת זה הישוב אלא מכללא. שהרי הרא"ש פ' גה"נ כתב בזה"ל דלשיטת ר"ת צריך לחלק כו'. ובאמת זה החלוק תמוה. דמה"ת נגזור בקדשים שהוא מקום זריזין יותר מבחולין. ותו א"כ היאך עביד הש"ס בזבחים שם צריכותא ממשנתנו דזבחים עם משנה דמס' ע"ג דאוסרין בכ"ש. והרי גם אין הדין שוה. דבחולין תערובת בע"ח שרי לבדורי משא"כ בקדשים. וכבר עמדו ע"ז המפרשים. אבל העיקר כמש"כ דר"ת ס"ל ג"כ דלפי סוגיא דיומא לא נצרכנו לעיקר גזרה זו. והרי יש לו הוכחה מסוגי' דסנהדרין ד' ע"ט דלית לן גזרה זו ובהוכחה זו פליג רבינו ז"ל כמש"כ לעיל. ונתקיימו כל דברי הראשונים ז"ל. ומצאתי ראיה לשיטת רבינו או ר"ת ז"ל מנוסחת הש"ס בתמורה ד' כ"ח א' בהא דקעביד צריכותא ממשניות דפ' התערובות ומשארי משניות דתנן דדבר חשוב לא בטל. ומקשה ובחולין נמי תנינא ואלו אסורין ואוסרין בכ"ש יי"נ ועבודת כוכבים כו' ומשני דאי אשמעינן התם דאסורי הנאה נינהו לא בטלי אבל הכא ליבטלי. והוא תמוה שהרי משנה דנתערב בחטאות המתות או בשוה"נ ג"כ אסורי הנאה נינהו. וכבר הגיה הרש"ק הנוסחא. והעמיד לשון הסוגי' דזבחים ע"ש. וחלילה להגיה. וידוע דנוסחא ישנה לא דבר ריק הוא. והיינו כמש"כ. שהרי הדין נותן שירעו עד שיפרוש אחד מהן ויהא שרי לחולין כשיסתאבו. ורק למזבח אסור משום דחוי כרבא. או משום דרשה דמום בם כמש"כ. ולר"ת אפשר לבדור בידים ויפדה כשיסתאבו. וכיון דפירש אחד מהם אינו בכלל אה"נ. או אם ימות א' מהן יצאו כולן מכלל אסורי הנאה כהא דרב בטבעות. ואימא ליבטלי לרעות עד שיסתאבו ויפדו. קמ"ל וכמש"כ התוס' בזבחים דתרווייהו לא אמרינן וכמש"כ לעיל. אבל לפי' ר"י והתו' ורא"ש. הא בפירש א' מהן אסור בכל אה"נ. וכן מת אחד מהן כולן אסורין למשנתנו והוי בכלל אה"נ. ואין מקום לפרש נוסחא זו:
אי נמי. איכא רובא כו' או דילמא רוב וקרוב כי הדדי נינהו כצ"ל וכ"ה בכת"י: