אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא סח · פירוש יג

פירוש יב

והיכא דקא בעי למירמי בישרא בקדירה אסור עד דמלח ליה. זה הלשון אי' גם בה"ג ומסיים עד דמלח ליה ומחוור לי' שפיר דאמר שמואל כו'. לשון למרמי בישרא בקדירה. משמע לכלי ראשון. כלשון בה"ג ה' ברכות פ' כ"מ אבל רמא פת בקדירה הוי ליה כלי ראשון כיון דמבשלא אע"ג דאיתי' בעיניה נפקא ליה מתורת לחם הרי דלא בבישול מיירי אלא השלכה לרותחין הוי כבישול. וע' מה שכתבתי להלן סי' ע"ו אות ט' בס"ד. ומוכח דפשוט אצלם דא"א לבשל בשר כי אם בהשלכה לרותחין תחלה. ומכאן נראה שלמד במגדול עוז בה' מ"א פ"ו הל' י' דבה"ג ס"ל כרמב"ם דגם אחר מליחה אסור ליתן הבשר לפושרין אלא משליכו מיד לתוך מים רותחין כו'. ובלא ספק שהרמב"ם לא כתב אלא מדעת רבותיו הגאונים והרי"ף ז"ל. ואף כי בדבר הנהוג בכל יום. והיינו שדקדק הכי מלשון רבינו ובה"ג. וכבר כ' הה"מ שם ה"ט שדעת הגאונים כן שאין המלח מפליט כל הדם ויבואר עוד לפנינו. וגם הרמ"ך הודה שבתשובת הגאונים מצא כן. אלא שלא מצא מקור הדבר בגמרא. וע' מש"כ לעיל סי' כ"ד אות י"א דגרסי בחולין ד' צ"ג חתכיה ומלחיה ואדחיה ואפיל לקדירה וש"ד. ונוס' דילן אפילו לקדירה. נתקשו רבותינו בעלי התו' הרבה. שהרי עיקר הענין לא מיירי אלא לקדירה. אבל גי' רבינו ואפיל. ולשון ואפיל ולא ויהיב משמע לרותחין דלא מצי למיהב בנחת. והא פשיטא דמש"כ הרמב"ם ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אין הכוונה אחר מליחה מיד ולאסור ציר היוצא ממנו אחר מליחה והדחה. דודאי אאל"כ דאי איתא למאי מהני מליחה בימי הגמרא שהיו בקיאים בחליטה לחלטיה מראש. ותו דלמש"כ הרמב"ם דאסור לאכול חי עד שמולחו ומדיחו יפה. וס"ל דדם שלא פירש אסור. א"כ למאי נ"מ במה שנמלח הרי אכתי יש בו דם שלא פירש. אלא מודה הרמב"ם דאחר מליחה והדחה נסתמו נקבי הדם וא"א לצאת עוד מעצמו אלא ע"י פושרין. ומש"ה לפני מליחה אסור דכל הראוי לפרוש אסור אע"ג שלא פירש כמ"ש הכ"מ שם הל' י"ב אבל דוקא הראוי לפרוש מעצמו ולא ע"י פושרין דכל שע"י פעולה לא מיקרי ראוי לכך. וכמ"ש התו' בכורות ד' ל"ח ב' ד"ה וסימניך דמום שעובר ע"י רפואה לא מיקרי מום עובר. אלא זה שמתרפא מעצמו. וע' מ"ש סי' קכ"ה אות א' וסי' קנ"ג אות ח' בס"ד. מש"ה אחר מליחה שרי לאכול חי. ואחר שכן הרי אין לחוש לציר היוצא מאליו אחר מליחה והדחה שזהו ודאי אינו דם. דאי נימא שהוא דם א"כ מיקרי ראוי לצאת ואסור אפי' חי. ומש"כ הרמב"ם ומשליכו מיד היינו מיד שרוצה לבשל. ושיטה זו מחוורת שהרי כבר נתקשו הראשונים ז"ל בהיתר מליחה והרי ידוע שעוד יש בה דם. הר"ן פ' כה"ב כ' שהקילו בדבר משום שדם שמלחו ובשלו מדרבנן. וידוע שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל כמש"כ הב"י יו"ד סי' פ"ז. ובבד"ה בית ג' שער ג' כתב טעם ההיתר משום שהמלח פולט בכדי שאין כח במים פושרין להפליטה יותר ומשבאו לכלל רותחין אין לחוש שהן חולטין אותה כו'. אבל יותר מחוור דעת הגאונים דברור שלא מהני המליחה אלא שלא יצא מעצמו דם אלא מוהל וציר. אבל פושרין מוציא דם וצריך לרותחין דכל"ר. ואף ע"ג שאין אנו בקיאין בחליטה לחוד וכמש"כ הרמב"ם שם לענין כבד. מכ"מ לזה מהני חליטה דילן:

והגה הה"מ וריב"ש סי' קס"ה כתבו לדקדק מלשון הרי"ף שכתב גבי מולייתא דדוקא לצלי אבל לקדירה לא. ואינו מובן דמאי קמ"ל דבלא מליחה אסור. [וע' ברא"ש סי' י"ג שהעתיק לשון הרי"ף ופי' אם לא נמלחו שניהם ואחר שנתמלא מלח החיצון אסור לקדירה. ולמד זה הרא"ש לבאר לפי דרכו מאי דקמ"ל הרי"ף] אלא דאפי' מליחה לא מהני משום דהרותחין לא מהני לבשר הפנימי ומכאן הוציא הרמב"ם מש"כ שם בה' י"ז עופות שהניחם שלמים ומלא חללן בשר וביצים ובשלם אסורות שהרי דם יוצא לתוכו ואע"פ שמלחם יפה יפה. ולכאורה ק' לשון רבינו בסמוך ברם צריך מולייתא מי צריך למימלחיה לבשרא דשדי בה או לא מי אמרינן כיון דקאי בגוה כקדירה דמי ואסור הרי דאי מימלחא ודאי שרי אפילו אי נימא דכקדירה דמי ולא כדעת הרמב"ם. אבל כד דייקת שפיר במש"כ הרמב"ם שם דעופות שמלא חללן בשר וביצים והפליטה מהחיצון לפנימי. והרי סוגיא דמולייתא להיפך דהחשש שיפלוט מפנימי לחוץ אם לא נימא כבולעו כך פולטו. וכמו שסיים הרמב"ם עצמו ואם צלאן הרי אלו מותרות אע"פ שהבשר שבתוכן חי. ור"ל ואינו חושש במה שיפלוטו לחוץ וא"כ הכי מבעי ליה למימר דעופות חלוטין שמלאן חללן בשר אפי' מליח אסור. אלא ודאי משום דע"כ מיירי שהשליכן לרותחין כדין בשול מש"ה אינו אסור אלא אם העופות אינן מוחלטין מצד הפנימי מחמת שממולאין בד"א וכמש"כ הה"מ שם שהרתיחות שמצד החיצון מועיל להפליט לפנים עד שלא שלט שם כח החליטה מבחוץ. אבל אי הוי להיפך שהעופות היו מוחלטין יפה תחילה אלא שהבשר שבתוכו מלוח לבד כשר משום שעד שבא החמימות להפליט בשר פנימי נחלט יפה ואינו מפליט שוב. ומנ"ל להרמב"ם כ"ז. אלא שלמד מדברי רבינו דאי הוי מימלח בשר הפנימי דשדי בה פשיטא דאפי' אי הוי כקדירה ש"ד. הרי כל דברי הרמב"ם ברורין ומדוקדקין מלשון רבותיו ז"ל. וכבר כ' בס' העיטור ח"ב דבדמשק וכל סביבותיה נהגו כהרמב"ם ז"ל. אלא שבמדינות אלו כבר כ' הרמ"א בד"מ סי' ס"ט שלא ראה ולא שמע מי שחשש לזה. וכ"כ הש"ך בשמו שם ס"ק ע"ח שאין לחוש לכך כלל. והיינו משום שפשט המנהג להיתר. מכ"מ יש לבאר עוד בזה:

דהנה שיעור מליחה כתבו בשם הגאונים שהוא שיעור מיל. ובעל העיטור שם כ' הכי בשם רב אחא. וז"ל ושיעור מימלח בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ובעי לשהויי במלחו כשעור טויה וכ"כ הרב. ורב אחא אמר כשיעור מיל וסברא נינהו ולא מגמרא דהא גרסינן במנחות כיצד הוא עושה מביא את הבשר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו. ואמר וכן לקדירה. וגבי קדשים לא היו משהין לשעה. ופי' בנדרים [בירו' פ"ב ופ"י] מן מה דתנן הרי עלי כבשר מליח הדא אמרת מליח לשעה מליח הוא איזה מליח לשעה כההוא דתנן כיצד הוא עושה נותן את האברים ע"ג המלח והופכן [פי' א"כ למדנו דשעור מהלך ט"ז אמה בעינן מיהת שהרי מליחת בשר קדשים היה מחצי הכבש ולמטה כדתנן בתמיד פרק ד'. והמזבח היה מהלך ל"ב אמה והיינו דקאמר איזהו מליח לשעה כו']. א"ר אבא מרי שני' היא שאם היה משהה אותן היו נמלחין [פי' אם לא היה מעלן מיד היו נמלחין הרבה. ואפשר שלא מיקרי לענין נדרים מלוח אלא בכה"ג. וכ"פ הפ"מ ולא כקה"ע] ור"א אמרה לדא כו' עכ"ל בעל העטור. ומש"כ שעור טויה כ' הראשונים בשם בה"ג. וכ' ה"ה בשם הרמב"ן דהיינו הך שעור מיל ולא שעור טויה שיהי' ראוי לאכילה קאמר כמו שהבינו האחרונים ומש"ה העלו שעור שעה מסוגיא דפסחים ר"פ תמיד נשחט בשה שלם. אלא שיעור צליה להיתר אכילה שהוא כמאכל ב"ד כמש"כ הר"ן והביאו הט"ז שם ס"ק נ"ד. ומאכל ב"ד נחלקו רש"י ורמב"ם אי הוא חצי בישול או שליש בישול ופסק הטור להחמיר גבי דם חצי בישול. ע' ב"י יו"ד סי' קי"ג. וס"ל לבה"ג דשעור טויה לאכילה מחתיכה אחת שני חלקי שעה. וחצי בישול שליש שעה. והוא שעור מיל בקרוב. וזהו שיעור מיל שכ' העיטור בשם רב אחא והוא רבינו. איברא כבר כ' הר"ן בזה"ל גבי דגים ועופות שמלחן זע"ז דגים אסורין לגמרי ולית להו תקנתא במליחה. וכ"ת אמאי לא. איכא למימר משום שאין המלח מפליט כל דם שבחתיכה שכבר כתבו הגאונים ז"ל דשעור מליחה כדי הלוך מיל ואנו רואים שהמוהל היוצא מן הבשר אחר שעור זה יותר מאדים מן הראשון הילכך ודאי אין מליחה באה אלא להוציא הדם שעל פני הבשר והסמוך לו הא לדם הבלוע בחתיכה לא חיישינן דהוי ליה דם האברים ושרי וזהו דעת הרמב"ם ולפיכך הוא מצריך שלא לתת הבשר בקדירה עד שיהיו המים רותחין שאח"כ אין מפליטין. אדרבה חולטין הבשר ומונעין הדם שלא יצא. ואעפ"כ צריך למולחו כדי שיצא הדם שעל שטח הבשר והסמוך דאי לא חיישינן שמא קודם שתרגיש הבשר בחום המים תפלוט מן הקרוב לשטח כו' עכ"ל הר"ן. הרי דהקושי דבהיתר מליחה אינו אלא ע"פ פסק הגאונים דבצרי שיעורא לשעור מיל וכ"כ הרמב"ם שם. אבל האחרונים דנקטי שעור שעה שלימה ודאי קרוב לומר שיצא כל הדם ולא נשאר אלא מוהל. ומעתה מנהג ישראל תורה היא. אע"פ שהוא נגד דעת הגאונים ורי"ף ורמב"ם עמודי ההוראה. היינו משום שהנהיגו להחמיר. בשעור שעה. אבל מי שאירע לו שעת הדחק שמקילים בשעור מליחה כדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל כמבואר בסי' ס"ט ס"ו בהגהת רמ"א. לא מצינו מקום לנקוט תרי קולי דסתרי אהדדי ואף שדעת הר"ן שם וש"פ ליישב הדבר אפילו בשעור מיל וכמו שכתוב לעיל. מכל מקום מאחר שלא שייך מנהג במילתא דלא שכיחא. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שחיטה פי"א הי"ג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג ודאי קשה להקל נגד פסק הגאונים והרמב"ם ורבינו בראשם. וגם תליא בנוסחת הש"ס כמש"כ לעיל. וצריך להשליך לרותחין בתחלת בשול:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה