העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא סח · פירוש יא
לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. הכי הוא בסנהדרין. ובה"ג ה' דם איתא למאי אתי לדם הקזה ולא זכר שהנשמ' יוצאה בו. ולכאורה קשה על רבינו הא במניינא דלאוי קאי ולא איצטריך אלא לפרש דהא דכתיב רק חזק וגו' בדם הקזה שלא למדנו עדין אלא דם זביחה כפרש"י שם. בשלמא על הגמר' ל"ק דמפרש הא דכתיב בהאי קרא כי הדם הוא הנפש דמינה דרש רחב"ג על דם מן החי דאסור משום אבמה"ח ורבנן ס"ל דאתי לחייב כרת על דם הקזה. וכן בפסחים דף כ"ב איצטריך לן להא דהקישא דם לאבר מן החי דקאי באיסורו בכרת כמו אמה"ח באיסורו ואע"ג דלא נזכר כאן אלא לאו. מכ"מ מהקישא נ"ל דגם זהו דם הנפש שכתוב בו כל אוכליו יכרת וכדתנן בפ' דם שחיטה אכל דם שחיטה כו' דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו ובכרת מיירי כפרש"י. שהרי בסיפא פליגי ר"י ורבנן בדם התמצית. וכ"ע מודי דבאזהרה איתנייהו. אבל רבינו לא בא אלא לבאר דקאי בדם הקזה ולמאי איצטריך להסביר שהנשמה יוצאה בו. ונראה דס"ל לרבינו כפרש"י בסנהדרין שם שכ' בזה"ל אף דם מן החי מוזהר עליו משום דם ובלבד שיהא דם הנפש. אבל דם הקזה שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם כו' משמע שאין מוזהרים עליו כלל משום דם וא"כ אצטריך רבינו לפרש דהאי לאו קאי על דם הקזה שהנפש יוצאה בו. ולא על השותת לפניו ולאחריו. אבל הרמב"ם כתב בה' מ"א פ"ו ה"ג שדם השותת בתחילת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כו' והרי הוא כדם האברים כו'. ובדם האברים מבואר שם ה"ד שלוקה בכזית וזהו דעת בה"ג ג"כ. ורש"י ורמב"ם לשיטתייהו אזלי. דרש"י ס"ל דדם שחיטה ג"כ אין חייבין כרת אלא בדם שהנפש יוצאה בו כמש"כ פסחים דף ס"ה ב' לר' יהודה שמודה שאינו מכפר אלא דם הנפש ופרש"י בד"ה דם שהנפש יוצאה בו דם קילוח וה"ה שאינו חייב כרת לרבנן דר"י וכ"כ התו' בכריתות ר"פ דם שחיטה בד"ה דם הקזה. וה"ה בדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו כו'. אלא שיש נ"מ בין הקזה לשחיטה. דבהקזה יש דם השותת מתחלה לפני המקלח. משא"כ בשחיטה תיכף מקלח שהרי קבלת הדם תיכף לשחיטה כמבואר ביומא ד' ל"א ב' ופרש"י בד"ה ומירק כו' וצריך למהר ולקבל כו' והיינו שדקדק רש"י בכריתות ד' כ"ב א' שמונה והולך חמש דמים והתחיל בזה"ל דם הקזה בתחלה שחור כו'. שדקדק דוקא דם הקזה ולא דם שחיטה היינו משום שבשחיטה תיכף מקלח. אבל לאחר קלוח נשתוו הקזה לשחיטה. עוד יש נ"מ בין הקזה לשחיטה לפרש"י סנהדרין שם ובחולין ד' ל"ו א' ד"ה פרט לדם קילוח. דבהקזה אין הנשמה יוצאת אלא בדם המשחיר אחר קילוח ופטור בכל דם הקלוח וכבר הקשו התו' שם שהוא דלא כר"י ור"ל בכריתות שם דר"י אמר כ"ז שמקלח ור"ל אמר מטיפה המשחרת ואילך ומבואר בכל הסוגיא דר"ל מיירי בשחור שלפני הקלוח אבל הקילוח לכ"ע חייב. וצ"ל דרש"י ס"ל דלפי המסקנא בכריתות שם דתנאי היא ותדר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קלוח כו' מעתה א"צ לפרש מה שאמר ר"ל מטיפה המשחרת ואילך בשחור ראשון שלפני קלוח. אלא בא לומר דוקא המשחיר שאחר קליח ותדר"י כותיה אזלא. וכ"ז בהקזה משא"כ בשחיטה לכ"ע הקילוח הוא שהנפש יוצאה בו ושארי דמים אין חייבים כרת. הא בזה שוה דם שחיטה שאין חייבין אלא על שהנפש יוצא בו וא"כ למאי איצטריך למעט בהקזה דם שאין הנפש יוצאה בו. הרי אפי' בשחיטה אינו חייב כרת אלא בהכי ולא הוי למכתב אלא רק חזקלבלתי אכול הדם ולא תאכל הנפש עם הבשר. אלא ע"כ דייק קרא ללמדינו דבהקזה לא מיקרי דם שאין הנפש יוצאה בו דם כלל כל זה שיטת רש"י. אבל הרמב"ם כתב אין חייבים כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות ועל דם הכנוס בתיך הלב ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל דם השותת בתחלת הקזה כו' מבואר דבשחיטה ונחירה והתזת הראש שהבהמה מתה באלו לעולם מחייבין. זולת לאחר שכבר יצא הנפש ונעשה דם התמצית וכמש"כ הלח"מ שם. ואין חילוק בין דם המקלח לדם השותת שאחריו ולטעמיה קאי שכ' בהל' טומאת אוכלין פ"י ה"ג דם שחיטה אינו מכשיר את הזרעים אלא דם השותת אחר קילוח. אבל קילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם והכי מפרש הא דתדר"י ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח כו' דקאי בשחיטה ולא בהקזה לחוד. הרי דדם קילוח ג"כ אין הנפש יוצאה בו ומכ"מ חייבין עליו כרת. וכשר לכפרה כמ"ש לעיל מהא דיומא. וע"כ משום שגורם לכך מיקרי לענין זה שהנשמה יוצאה בו. והא דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אינו אלא לאפוקי דם המשחיר שאינו אלא דם האברים. וממילא ה"ה ניתז הראש וניחור דהתחלת יציאת הדם למיתה הוא והכל בכלל דם הנפש. משא"כ דם הקזה שאינו למיתה לא מיקרי דם הנפש אלא המקלח שהנפש יוצאה בו בהקזה. וא"כ י"ל דגם על דם הקזה שאין הנפש יוצאה בו חייב מלקות. והא דכתיב כי הדם הוא הנפש בהקזה. לפטור דם השותת מכרת: