העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא סז · פירוש כד
ומוציאין לולב בשבת ותוקעין שופר כו'. הרי"ף סוכה פ"ד ומגילה פ"א כתב דמש"ה גזרינן בהא דרבה. משום דלא ידעינן בקביעא דירחא. ומפרש הכי סוגי' דסוכה ד' מ"ד דמחלק בין שבהמ"ק קיים לאין בהמ"ק קיים. כפרש"י ד"ה בגבולין. דבזמן בהמ"ק דהוי כולהו בארץ וסמוכים לב"ד ויודעים אימת הוקבע החודש. ור"ל דלא שייך לומר אז כיון דאינהו לא דחי אנן נמי לא דחינן. אבל אחר חורבן דבח"ל לא ידעי בקביעא דירחא. ולא דחי שבת משום ספק וגזרה דרבה. ומש"ה אנן נמי לא דחינן. וזהו דעת הרי"ף. ואע"ג דגם בזמן הבית היו ישראל מפוזרים בכל ארצות כידוע. מכ"מ עיקר ישיבת א"י חשיבא טפי ולא נגררו משום יושבי ח"ל. והא דלא תקעי בשופר בגבולין אפילו במקום קדה"ח לולי תקנת ריב"ז. צ"ל כמש"כ הר"ן דעפ"י רוב אין העדים באין בבוקר. והוי ספק. כ"ז דעת הרי"ף ז"ל. אבל רבינו לפי דעתו מיישב בפשיטות. דבזמן בהמ"ק היו יודעים סוד העבור בדקדוק. היה קביעותו חשוב שע"פ אותו חשבון לידחי שבת ולא לחוש לגזרה דרבה. אבל אחר חורבן נתקלקל החשבון. ואין כדאי למדחי שבת כ"כ. מש"ה גזרו הא דרבה על לולב ושופר. לולי תקנת ריב"ז במקום ב"ד. והנה בזה נשתוו רבינו והרי"ף ז"ל דגזרה דרבה לא מהני לעקור מ"ע ודאית ואינו תלי' בחשבון מקולקל. ובזה מתיישב בפשיטות מה שהקשו אמאי לא גזרו על מילה שחל בשבת. וכמה ישובים נאמרו ע"ז. אבל לפי זה היסוד ניחא. אלא שקשה הא דאי' בפסחי' ד' ס"ט הזאה אינו דוחה שבת משום גזירה דרבה. והרי בבהמ"ק בימי הפסח הכל ידעו בקביעא דירחא ומכ"מ גזרו. אבל היינו שכ' הרמב"ם בה' ק"פ פ"ו ה"ו טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר. ואפי' חל שביעי שלו להיות בי"ג בניסן והוא שבת ודחה ליום י"ד ומזין עליו ואין שוחטין עליו אלא ידחה לפ"ש. והלא איסור הזי' בשבת רק משום שבות והפסח בכרת והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת. מפני שביום שהוא אסור בהזי' משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומן אף על פי שהדבר גורם עכ"ל. ורצונו דע"כ מזין בי"ג בניסן דאי אירע השביעי בי"ד לא מהני הזאה וטבילה על טמא מת שהנזיר מגלח עליו כמש"כ שם הלכה ב' ואע"ג שהראב"ד כתב ע"ז שאין לו שורש וענף מכ"מ להרמב"ם הי' מקור נפתח בסוגי' דנזיר ד' נ"ג רביעית דם ורובע עצמות לקדשים לתרומה. חצי לוג דם וחצי קב עצמות לנזיר ועושה פסח. וע"כ לא כשהוא טמא ממש אמרו להקריב פסח בטומאה ח"ו. אלא לענין טבול יום איתמר. וא"כ כיון שהזי' אינו אלא בי"ג ועדין לא הגיע זמן חיוב. מש"ה שפיר גזרו אפי' במקום כרת. ואפי' בקיאים בקביעא דירחא. וכ"ת הא קיי"ל אין שום הזי' דוחה שבת אפי' טמא מת (שאין הנזיר מגלח עליו) וחל י"ד להיות בשבת וכדמוכח מסוגי' דפסחי' שם. הא ל"ק דכיון דגזרו על הזי' בי"ג גזרו ג"כ על הזי' די"ד ועוד יש להאריך בזה ומבואר בבאור הספרי בהעלותך בעזה"ל. וע' חי' ריטב"א סוכה פרק ד' שדרך ג"כ במסילה זו אלא שלא הגיע לדברי הרמב"ם ז"ל: