העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא סד · פירוש יג
אבל לאחר מיתה תילתא. כך נוסחת רבינו בדמר עוקבא הבו תילתא כו' ולפנינו יש הבו פלגא. מיהו עיקר זה הדין לא נזכר בפוסקים לחלק בזמן מותו כמה שרי ותו לא. ומשמע דשרי אפי' הכל. והכי משמע במדרש קהלת פ"ב מעשה בר"מ דהוי כתבן טב והוי לעי תלתא סלעין כל שבת. והוי אכיל ושתי בחדא. ומכסי בחדא. ומפרנס אוחרתא לרבנן א"ל תלמידוי בנך מה את עביד להון. א"ל אין הוו צדיקים כההוא דאמר דוד ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ואם לאו מניח אני את שלי לאויבי המקום הרי דלא חש לבניו כלל. איברא ק' דאפי' אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא אסור כדאי' בכתובות ד' נ"ג א' וכש"כ להפקיר לאחריני. ותו דמקרא מלא כתיב בחרמים מאדם ובהמה ומכל אשר לו ודרשינן בערכין ד' כ"ח מאדם ולא כל אדם כו' וה"נ מבהמה ולא כל בהמה ע"ש והיאך נימא דהאי קרא לא מיירי בסמוך למיתה ג"כ ובב"ב ד' קל"ג תנן הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח המקום נוחה הימנו וע"ש בעובדא דיוסי בן יועזר שהקדיש עיליתא דדינרי והניח את בנו מחמת שלא הי' נוהג כשורה ושקיל וטרי הגמרא אי עביד שפיר או לא. אבל אי הוה נוהג כשורה פשיטא דלא עביד שפיר ונראה לדעת הפוסקים דגרסי בדמר עוקבא קם ובזבזי' לפלגי' דממוני' דס"ל דמעות שרי להפקיר הכל. שלא מצינו בערכין דאסור להחרים הכל. אלא קרקע ועבדים ובהמה ומטלטלין שהן בעצמן צרכי ותשמישי אדם ע' בערכין שם. אבל מעות שאין בהם צורך אלא לקנות רשאי כשם שמותר להחרים מקצת בהמותיו ואע"ג שאין לו עבדים. והרי מצי למכור מקצת בהמות ולקנות עבדים. אלא להא לא חייש רחמנא ה"נ מעות יכול להחרים ולהפקיר הכל. ועפ"י זה אפשר לפרש סוגי' דערכין דפריך שם ר"א היינו ראב"ע ומשני דר' אילא א"ב דאמר ר"א באושא התקינו המבזבז כו' ופרש"י דפליגי אי סגי לשייר מקצת או דוקא חומש. ולמש"כ יותר מרווח לומר דפליגי במעות דרבי אילא מיירי במעות ג"כ ואסור שמא יצטרך לבריות. ובהא פליגי דלר"א דאוסר מחמת גזרת הכתוב א"כ מעות שרי. אבל לראב"ע שאוסר מטעם שיהא אדם חס על נכסיו. א"כ אפי' ממונו אסור. שמא יצטרך לבריות. אבל לפני בנו לא חיישינן כלל לזה הטעם ושרי לחלק כל ממונו. וזהו סתם צדקה המוזכר בפוסקים ומחמת שאינו מפורש בגמרא לחלק בין מעות לשאר נכסים. מש"ה לא פירשו גם המה. אבל ודאי פשטא דכולה סוגי' דאסור להפקיר כל נכסיו ולמיעקר נחלה דאורייתא. ולמש"כ צריך לפרש הא שהקדיש יוסי ב"י עיליתא דדינרי היינו נכסים שוו עיליתא דדינרי. וכמו להלן שם בהא דבנו הכניס שש ומפרש בגמרא שהכניס שוה שש. כ"ז נראה ליישב דעת הפוסקים. אבל רבינו מלבד דגריס בדמר עוקבא הבו תילתא מנכסיי לעניים. וא"כ יש מקום לומר דוקא זה הסך ותו לא. ולא עוד אלא דרבינו כ' בשאילתא זו או דילמא מאן דזן לי' זן ית ברי' כו' ועלה פשיט דעד תילתא ותו לא ש"מ דאפי' מעות אסור להפקיר הכל. משום שלא יצטרכו בניו לבריות. והא דר"מ חלק הכל. י"ל דדוקא להספיק רבנן שרי. דהוי עשה דכבוד תורה ודוחה עשה דנחלה דאורייתא. וכדאי' בשבועות פ' שבה"ע האי עשה והאי עשה ועשה דכבוד תורה עדיף. וע' יו"ד סי' רמ"ט ס"ז דצדקה לנערים ללמוד תורה עדיף משארי צדקות. אבל לחלק לעניים דעלמא ס"ל לרבינו דאסור משום כי היכי דחיישינן לי' חיישינן לברי' ולא שרי אלא תילתא ותו לא: