העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא סב · פירוש ז
ואילו מאן דמטי לי' עני ותבע לי' צדקה. בגמרא אי' ריבק"א כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ג. ולכאורה הפי' שיודע איזה עני הנצרך ומעלים עין ממנו. בא רבינו ופירש דוקא דמטי לידי' ותבע מיני'. וזהו לשון הגמרא שם שמא עני בא לידך דתני' ריבק"א כו'. היינו שבא לבקש מאתך. וגם דרשה דהאי קרא מיירי בעני התובע צדקה. והעשיר עינו רעה לומר כי יש לו בשנה שביעית למדי. ואי בעני שאינו תובע אלא שהוא יודע בעניו. היאך שייך לומר וקרבה שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון. והרי מכ"מ יודע בעניו. אלא בתובע ממנו איירי. והוא אינו יודע בעניו. וחושדו שקיבץ משביעית:
והיכא דיהבי צדקה לא מיבעי לב"י לקבולי מינייהו כו'. הטעם בזה נראה שהוא כדאי' בסנהדרין ד' נ"ב ב' למה ת"ח דומה לפני ע"ה. בתחילה דומה לקתון ש"ז כו' נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. ומיירי בע"ה שהיו בימי הגמרא שלא היו משכילים על מעלת התורה והחכמה. וכסבורים שהעושר היא העיקר. וכיון שת"ח נצרכים להם. מתבזה התורה בעיניהם כאלו התורה גרמה להם העוני. כך האוה"ע בימי הגמרא הי' חסרי דעת אנושי להשכיל על האמת שהכל תלוי במזל ובהשגחת ה'. וכסבורים שכחם ואונם בעבודתם להכוכבים. וכיון שישראל מקבל מהם טובה. מתבזה כלל ישראל ביותר. וכדאי' בסוטה ד' י"ט א' אלמלי תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שנא' שיתה ה' מורה להם ידעו גוים אנוש המה סלה. ולפי הפשט קאי אנוש המה על ישראל שידעו הגוים שגם ישראל אנוש המה כמותם זה עולה וזה יורד. ולא יאמרו כי דת ישראל גורם עניות ח"ו. ובאלו הגוים הנבערים מדעת. אסור לקבל צדקה ולחלל ש"ש וכבוד ישראל. ומש"ה אם קבלו. צריך לחלקם לעניי אוה"ע. למען ישכילו כי גם בהם יש הרבה ונצרכים לצדקה. וע"ע הג"א ב"ב פ"א: