העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ס · פירוש ט
וה"מ דעביד בי' חבורה דמפיק דם. וז"ל הרד"ל ז"ל. וכן בס' החינוך סי' מ"ח כ' וחיוב המיתה במכה כו' שהוא כשהוציא דם דוקא. משא"כ בשאר כל אדם שאפי' הוציא מהן דם חיובו רק ממון עכ"ל. אבל בכל הפוסקים כלם כתוב חבורה סתם. וסתמו כפי' חבורה שאינה חוזרת מצרר הדם אע"פ שלא יצא. ואף שלכאורה יש סמך לומר דבעינן דוקא יצא דם מדילפינן לה ממכה בהמה. ומסיים בגמרא מה מכה נפש עד דעבד בה חבורה דכתיב נפש. ופרש"י משמע דם [כדכתיב כי הדם הוא הנפש. וע' תו' שבת ד' ע"ה ד"ה כי היכי]. וכן לשון הש"ס ב"ק ד' פ"ז בחרשו לאו"א דנקיט לישנא טיפתא דדמא דנפל לי' באודני' מכ"מ אין זה נראה להלכה. דמההוא סוגי' דב"ק דבעי למפשט בעי' דרבה בהכהו על ידו וסופה לחזור אי חייב בד' דברים מדתנן המכה או"א ולא עשה חבורה חייב בכולן דמשכחת לה כה"ג בסופו לחזור. דאי אין סופו לחזור היא חבורה שחייב עליה ומשום מכה או"א. ודחק לאוקמי' בגווני דחיקי ע"ש. ואי איתא דבעינן הוצאת דם דוקא א"כ אין כאן הוכחה דאע"פ שאינה חוזרת אין חייב משום או"א. אלא ודאי דכל שאינה חוזרת אף שלא יצא דם חייב משום מכה או"א. דמיקרי נפש כיון שנצרר הדם ופירש וניטל מקצת דם ממקומו שאין סופו לחזור לשם. וכן אמרו בירו' דסנהדרין כאן באיזו חבורה כחבורת שבת או כחבורת נזיקין. אין תימר כח"ש אפי' לא חיסר אין תימר כח"נ עד שעה שיחסר. וע"ש בפ"מ דלפי דרשה דש"ס דילן. לא ילפינן מנזיקין [ולכאורה צ"ע על הירו' דאיך ס"ד כח"נ ודוקא חיסר. שא"כ כל שאינו חבורה באו"א אינו בנזיקין. וליקשי מתניתין בב"ק החובל באו"א ולא עשה בהם חבור' חייב בכולן. וי"ל ואכ"מ להאריך] א"כ מבוא' שדינו כשבת דנצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב [ולפי שהביא רש"י ר"פ ש"ש שחיובו משום צובע הי' מקום לומר דכאן לא מחייב בחבורה עד שיצא הדם] ואפשר אף לשון גאון עד דמפיק דם פירושו מפיק ממקום למקום וא"ח למקומו. או אולי שהקדים גאון לשון זה לענין מש"כ להלן בבעיא דלמשקל לי' דמא דזמנין דעביד טפי ממאי דמתבעי ואתי לידי איסורא. ומשום דשם לכאורה מעשה חבורת ההקזה אחת היא למאי דבעי או טפי ממאי דבעי ואין החיוב כ"א על הוצאת הדם יתירה. וזהו שנתכוין גאון ז"ל בלשון מפיק דם לומר שכיון שהדם הוא הנפש. חייב על הוצאת הדם יתירא אע"פ שלא עשה חבורה חדשה ומכ"מ צריך לומר שעשה מעשה בידים בהוצאת הדם היתר. כגון שדחק בידו הגיד שיצא הדם יותר וכה"ג. הא לא"ה פשיטא דבלא מעשה לא מחייב. והר"ן בחי' כ' שלפעמים יטעה בהקזה ולא יכוון הוריד ויעשה חבורה שלא לצורך הרפואה והרמב"ן בתה"א שער הסכנה כ' דילמא חביל בי' טפי ממה שצריך בדרך הרפואה. וי"ל כוונתו שיעשה החבורה רחבה וגדולה יותר עכ"ל הרד"ל. ואני בעניי מחליט כפי מה שהבליע הרד"ל ז"ל בהגהתו. דתליא באשלי רברבי דלפי פרש"י דנצרר הדם בשבת חייב משום צובע. וע"כ ביצא הדם מודה דלית בי' צובע אלא משום נטילת נשמה. והרי מבואר דס"ל דבנצרר בעלמא אין בו משום נטילת נשמה והכי מבואר בירו' שבת פ' כלל גדול הצובעו מה צביעה היתה במשכן שהיו משרביטין בבהמה בעורות אלים מאדמים. אר"י הדא א' העושה חבורה ונצרר בה הדם חייב. המאדם אודם בשפה חייב המוציא דם בשבת חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. הרי מבואר דמפרשי מתניתין דר"פ ש"ש משום צובע. ולהכי משכח צובע במשכן בעורות א"מ. ותמה שפיר בקה"ע הא הוי תכלת וארגמן ומיישב שהיו בידם צבוע מכבר ולכאורה תמוה הא בעינן נביעה לשמה. וי"ל עפ"י שמות רבה פ' ל"ג שהתקינו עצמן למשכן גם בעודם במצרים ומש"ה כתיב כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן. אבל העיקר דלא קאמר הכי אלא כדי ללמדינו דגם זה מיקרי צובע. והיינו דמסיים הדא אמרה העושה חבורה כו' ולכאורה הא משנה מפורשת היא. אלא קמ"ל דמכאן הוא שלמדנו חיוב חבורה זו. ולא משום נטילת נשמה. והיינו פרש"י ז"ל. אבל התו' מיאנו בפשיטות בזה הפי' והיינו משום דבחולין ד' מ"ו ב' מבואר דנצרר הדם אעפ"י של"י טעם א' להם כמו שיצא הדם ושניהם משום חבורה ולקותא שהרי מטריף ריאה שנצרר הדם אי דמי' לשמונה שרצים ע"ש. והוכיחו התו' מזה דש"ס דילן פליג על הירו'. וא"כ גם במכה או"א כמו דחייב בחבורה שיצא הדם ה"ה בנצרר הדם במקום עור אבל הרמב"ם כ' דחובל בשבת אפי' יצא הדם אינו חייב משום נטילת נשמה אלא משום מפרק ודש ובכלל זה ג"כ נצרר הדם אע"פ של"י. וזהו שיטת רבינו וסוגית התלמוד דילן שבת פ' כ"ג כמש"כ בס"ד פ' אמור סי' ק"ה אות ד' אבל נטילת נשמה שבאותו אבר לית לן כלל לענין שבת. אבל במכה או"א דודאי חייב בנ"נ שבאותו אבר ס"ל לש"ס דילן כהירו' לענין שבת דלא מקרי נטילת נשמה אלא ביצא הדם ולא בנצרר לחוד. והנה חבורה דנזיקין לא תליא בדם כלל אלא בחיסר אבר וכדומה שהזיקו בפחת דמיו. ואפי' לא יצא דם. ולהיפך הוציא דם ולא חיסרו בדמיו לא עשה כלום. וחבורה דשבת להיפך חיסר דמי' בלא דם אינו כלום. ואם יצא דם חייב בלי שום חסרון בדמי'. והיינו דנסתפק בירו' במכה או"א והא פשיטא דהוצאת דם בעינן דזהו מכה נפש או נצרר הדם לשיטת התו'. או יצא ממש לשיטת כל הראשונים ז"ל. אלא אי בעינן כחבורה דנזיקין ג"כ שיהא חסרון בדמי'. והא דתנן המכה או"א ולא עשה בהן חבורה חייב חמשה דברים. היינו שלא הי' כחבורה דשבת ולא הוציא דם. או דילמא דבחבורה דשבת סגי. והשתא יש לנו לפרש סוגי' דב"ק ד' פ"ה ב' דבעי בהכהו ע"י וצמתה וסופה לחזור. דודאי כל מכה ופציעה בלא חסרון אבר סופו לחזור ע"י רפואה מיהא וכדתני' בספרי תצא מה בין פצוע דכא לכ"ש דפ"ד חוזר וכ"ש א"ח זו הלכות הרופאים. והשתא לא מהני מה שנצרר הדם ואין חוזרת שיהא חייב משום נזק. דנהי דאין הדם חוזר למקומו. מכ"מ הנזק ודאי סופו לחזור. ושפיר קא פשיט מהא דתנן ולא עשה בהן חבורה חייב משום נזק. ולא משכחת אלא בחירשו או סכו נשא: