העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא נט · פירוש ו
ודילמא ארצויי ארצי' קמי' ואשתיק. א"ל רבה ב"ש לרבנן בפי' מר לא סבר לה כו' עד סוף הענין. העתיק בה"ג שלהי ה' קידושין. והכי גריס גם הרי"ף בפי' מר כו' ולא כנוסחא שלפנינו. בפי' אמר מר כו' ויבואר לפנינו. והנה רש"י והרא"ש ז"ל פירשו ודילמא ארצוי' ארצי הבן לאב ר"ל שניחוש שמא גילה דעת הבן לאב שרוצה בזה. וא"ל רבה ב"ש דבפי' א"מ דלא סבר לדרו"ש כלומר לא חיישינן לשמא נתרצה הבן ועשאו שליח. אבל אי ודאי גילה הבן דעתו חיישינן. ומש"ה השיג הרא"ש על הרי"ף שכ' דאפי' נתרצה האב ל"ח. וכ' הרא"ש עלה ותימא בעיני דכולי סוגי' משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן כו' וכן פרש"י דלא חיישינן אם לא ששמענו כן ע"ש. ולפי' זה צ"ל דהא דאמר רבינא אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב כו' לרווחא דמילתא כי היכי דליקבלא מיניה כפרש"י בד"ה בפירוש. וזה תמוה דהיאך אמר טעם על הפסק מה שלא מועיל שעדיין יש לחוש דילמא ארצוי כו' ועיקר הטעם כבש תחת לשונו. ותו במאי טעו רבנן. הרי רבינא אמר בפי' אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב כו' אלמא דהוא לא חייש ולא ס"ל הכי. וע"כ לא הקשו אלא להאי מ"ד דחייש וע"ז לא יישב מאומה. אבל שיטת הראשונים ז"ל בכ"ז. דכלפי דפי' רב אחא ברי' דר"א טעמייהו דרב ושמואל משום שמא נתרצה האב. וא"כ הי' אפשר לפרש אפי' בדלא שדיך חיישינן שמא כשישמע יתרצה לדבר וזכות הוא לו. ובא ר"נ ופי' והוא ששדכו. ולא חיישינן שמא נתרצה לעיקר הענין כ"ז שלא שמענו גילוי דעתו. אלא בשכבר שמענו שחפץ לשדך. אלא שאנו מסופקים אם חפץ לקדש באותו שעה והוי כדאי' ביבמות ס"פ האשה שלום דאפי' במקום קטטה אין מקבלין גט אשה שלא בידיעתה. והביא הנימוק"י בשם הירו' דאפי' צווחת להתגרש דמכ"מ דילמא בשעת קבלת הגט לא הי' דעתה הכי. וממילא אפי' לאחר קבלת הגט נתרצית ושמחה בדבר לא מהני כמש"כ הנימוק"י בשם הריטב"א וש"פ. וה"נ אע"ג דידוע ששדכו ונתרצה האב. מכ"מ יש ספק אם נתרצה בשעת הקידושין והוי זכות שלא בפניו תו לא. וע"ז קאמרי רב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב בשעת הקידושין ג"כ. אבל בלא שידכו לא חיישינן. ובעובדא דרבינא לא נזכר ששדכו לבן. והוצרך רבינא מכ"מ לומר דאפי' למ"ד שמא נתרצה האב חיישינן כו' כסבורין בני הישיבה דה"ק אפי' מאן דמפרש להא דרב ושמואל אפי' בלא שדכו וחיישינן שמא נתרצה בעיקר הענין. אבל לשמא נתרצה הבן ל"ח: מיהו הוא ס"ל כר"נ דדוקא בשדכו קאמרי רב ושמואל. וא"ל רבנן דילמא ארצוי' ארצי קמי ואישתיק. ובאמת רש"י ורא"ש לא גרסי ואישתיק ומש"ה מפרשי הכל על הבן. אבל לגי' הראשונים ז"ל ואשתיק משמע יותר כמש"כ הרמב"ן ז"ל דילמא ארצי האב לבן ושתיק הבן [ואל תתמה דבספרי הרא"ש אי' ואשתיק. שהוא העתקת נוסחת הרי"ף ז"ל וזה מצוי לאלפים שמעתיק לשון הרי"ף ז"ל ומפרש כדעתו ז"ל שלא כהרי"ף] והקשו שהי' לרבינא מיהא לחקור דילמא הכי הוי עובדא. וא"כ חיישינן שמא נתרצה הבן בשעת קידושין ג"כ. וא"ל רבה בר שימי בפירוש מר לא ס"ל להא דרו"ש. לא הבנתם כונת רבינא. דודאי מהא דפסק רבינא בפשיטות דלא הוי קידושין ש"מ דה"ק אפי' לרב ושמואל דחיישי בשדכו שמא נתרצה האב בשעת קידושין. מכ"מ שמא נתרצה הבן בשעת מעשה ל"ח ואפי' ארצי קמי' ואשתיק לא חיישינן. ממילא מבואר דרבינא בעצמו לא חייש להא דרב ושמואל ג"כ. שהרי אפי' למאן דחייש קאמר והיינו המשך דברי רבינו היכא דלא שדיך לא תבעי לך דלא חיישינן שמא נתרצה לעיקר הענין. כי תבעי לך היכא דשדיך מאי כיון דשדיך מעיקרא ניחא לי' אפי' בשעת מעשה או דילמא כו' והביא ראי' מהוראת רבינא ומסיק רבינו ובה"ג ולא אמרינן כיון דשדיך הוי' לי' כמאן דארצי קמי' ושתיק. וכיון דשתיק תחלה גם בשעת קידושין מינח ניחא לי' ה"נ בדשדיך אע"ג שרצה האב מעיקרא. מכ"מ בשעת קידושין לא ניחא לי' וכמו בגט וממילא ה"ה אפי' נתרצה האב אחר הקידושין לא הוי קידושין כמש"כ לענין הגט ואינו גט כלל. ואפי' לקולא ע' רא"ש ס"פ האשה שלום וש"ע סי' ק"מ ס"ה. והכי יש להוכיח מעובדא דרבינא שלא חקר שמא נתרצה הבן אח"כ אלא לעולם לא חיישיינן שמא נתרצה בשעת מעשה וה"נ ברצון האב. והיינו פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל: