העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא נה · פירוש יא
אי צורבא מרבנן סהדא קא אמרינן. בשביל שראה רבינו פי' אחר בזה הוצרך רבינו לפרש דעל העד קאי וכפרש"י ופוסקים וש"ע. ולטעמי' קאי דפי' רבותא דרבא דלא ניחשדי' להעד שמבליע לחבירו. אבל בע"ד חיישינן שפיר שיבליע להעד. וא"כ אפי' התובע ת"ח ג"כ איכא למיחש. דלענין נוגע לא שאני לן בין ת"ח לע"ה. והיינו דקא מהסס רב כהנא אע"ג שידע שלא הטעים לרב אשי מאומה. מכ"מ איכא לחשוד שפיר. אלא אי סהדא ת"ח. וכ"ע ידעי דת"ח מזדהר שפיר שלא להתפתות לטענת חבירו. אבל הרמב"ם וסמ"ג פירשו אם התובע ת"ח. והסביר הרמב"ם בזה"ל אבל אם הזכיר התובע עצמו אע"פ שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע לפיכך אם הי' התובע ת"ח והזכיר התובע הזה את העד ונזכר ה"ז מעיד לו שת"ח יודע שאלו לא זכר הדבר לא הי' מעיד עכ"ל. וכסבור מרן הכ"מ פי' בעיני בע"ד. היינו הנתבע. ור"ל שהנתבע יחשוד כך. ומש"ה הקשה על הרמב"ם דמה לי שהתובע ת"ח. מכ"מ הנתבע יחשוד להעד. והטור העתיק דברי הרמב"ם ואם הי' הבע"ד ת"ח ש"ד כו' וכ' הכ"מ דאפשר שמפרש כיון שהנתבע ת"ח והתובע מביא עדות לא יחשוד הנתבע את העד שאינו זוכר ותמוה דא"כ בעובדא דר"א ור"כ לא נתבאר בגמרא דבע"ד של ר"כ הי' ת"ח ואמאי העיד ר"א וכבר תמה בלח"מ ובב"י לא הבין כן ע"ש. וגם בפי' הכ"מ בדברי הרמב"ם קשה לי. דלמאי יזכירו בפני הבע"ד. יכניסו לביתו ויספר לו עד שיבוא לב"ד בפני הנתבע ויעיד. אלא ודאי מש"כ הרמב"ם בעיני בע"ד היינו התובע. וכלשון הרי"ף בפי' לעצמו מאי פי' אם שכח העד מהו שיזכירו בעל דין ולזה כוון הטור בדעת הרמב"ם. מש"ה העתיק ג"כ תחלה בע"ד. ועיקר כונת הרמב"ם בכ"ז דלא מפרש הרבותא בדרבא כרבינו ובה"ג. אלא הרבותא שלא יהא נראה לפני עד המזכיר שהנזכר אינו זוכר עדיין יפה. וא"כ לשקר הוא מעיד ואסור לו להעיד עמו משום מדבר שקר תרחק. וא"כ גם הוא אסור להעיד עם רשע קמ"ל דהעד המזכיר לא יחשוד את השני. אבל התובע עצמו שמזכיר לא. מפני שדומה בעיני התובע שזה מעיד לו בשביל שמאמין לו וא"כ אסור להעמיד את העד משום מדבר שקר תרחק וכדאי' בשבועות ד' ל"א א' מנין לתלמיד שא"ל רבו יודע אתה בי כו' ומשום דאזהרה זו על הבע"ד ג"כ והיינו דקא מהסס רב כהנא. אע"ג דידע בעצמו שאמת תבע מכ"מ ראה עצמו בשקר הוא מעמיד את העד לסייעו. להכי כ' הרמב"ם בלשון בע"ד. ר"ל דנהי דהעד ידע בעצמו שלא לשקר מעיד. מכ"מ הבע"ד עובר על מדבר שקר תרחק. שבעיניו נראה שלשקר הוא מעיד. אבל אם התובע ת"ח יודע שלא הי' העד מעיד אם לא נזכר יפה. והיינו דנתרצה אח"כ ר"כ כשא"ל רב אשי שנזכר מעצמו. אבל אם לא הי' ר"כ הי' לרב אשי אסור להעיד אע"ג שיודע בעצמו. משום דהבע"ד עובר על מדבר שקר תרחק. במה שמעמיד עד שלפי דעתו מעיד לשקר: