העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא נד · פירוש יא
ומתבעי להון ליטול ידיהן כו' עד סוף הענין. כמה הילכתא גברוותא משמע מדברי רבינו במים אחרונים. וראשית דבר שנזכר בפוסקים משמו ש"ר שדעתו לחלק בין המברך לכל המסיבין. דהא דאי' שלהי פ' א"ד והתקדשתם והייתם קדושים אלו מים אחרונים היינו המברך עצמו. משא"כ שאר המסובין יכולין ליטול ידיהם אף לאחר בהמ"ז. ודבר זה כתבו תהר"י שם והרא"ש בשם רב האי גאון משם גאון ז"ל. אלא שהוסיפו מדעת עצמם ליישב עפ"י זה קו' התו' חולין ד' ק"ה דהתם אמרו דמ"א משום סכנה והכא אמרו דרשה דקרא. וע"כ כתבו שם דאינו אלא אסמכתא. ובלא מלח סדומית באמת א"צ נט"י למ"א. והא דאמרינן ידים מזוהמות פסולות לברכה היינו להם שהיו מחויבים משום סכנה צריכים ליטול לפני ברכה. ותהר"י כתבו בשם בעלי התו'. דבאמת הוא מצוה מדרשה דקרא אלא משום מלח סדומית הוא ג"כ חובה. ור"ל דיש נ"מ לענין מלחמת הרשות כדאי' בתו' שם מסוגי' דעירובין ספ"א. וכתבו עוד תהר"י דממש"כ רבינו למד עיקר דבר זה דהא דאמרינן הכא שהוא משום קדושה אינו אלא המברך דכיון שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קודם שיברך. אבל נטילת האחרים אינם משום קדושה אלא מפני הסכנה בלבד כו' ומתוך כך כתב בשאלתות המברך נוטל ידיו קודם ברכה אחרים רצו קודם ברכה רצו אחר ברכה. דמשמע שהאחד צריך לטול ידיו תחלה כו' אבל האחרים כיון דלא הוי אלא משום סכנה כו' עכ"ל תהר"י. ואני בעניי איני רואה שרבינו בא לזה העיקר משום קושי' זו. שהרי לא הביא סוגי' דחולין. ותו הא הוצרך להביא ראיה שכל המסובין צריכין ליטול ידיהן מיהא. מהא דאמר רב לשון תחלה כאשר יבואר. הא ברייתא מפורשת הוא מים אחרונים חובה. אלא ודאי גם רבינו ס"ל דהא דמ"א חובה אינו אלא משום מלח סדומית. ובמקום דיש לחוש ולא בכ"מ. וכמו מים אמצעים דהתם אינו אלא בין בשר לחלב. ואפשר עוד דאפי' במקום דאיכא מלח סדומית ומשתמשין בו. אינו אלא בזמנם שהיו אוכלין מלח כדאי' ברכו' ד' מ' אחר כל אכילתך אכול מלח והיו נוהגין ליטול באצבע. ע' ש"ע סי' קע"ט והכי פרש"י בחולין שם ד"ה שמלח סדומית יש ואמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כו'. ועכשיו אין נוהגין כלל באכילת מלח וא"כ אפשר שאין כאן מצוה ג"כ וכמש"כ התו' עירובין ד' י"ז ב' ד"ה מ"א חובה כו' א"נ לפי שאין אנו רגילין לטבל באצבעותינו במלח אחר אכילה והא דברכות מיירי להמברך דוקא. ודיוק רבינו לא משום קושי'. אלא מדקאמר ידים מזוהמות פסולות לברכה ודיקא מזוהמות ומפרש ואזיל מהי מזוהמות. ולברכה דוקא. וכן בדרשה דברייתא והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו' אני ה' אלהיכם זו ברכה. פי' ברהמ"ז ולא כתר"י שפי' ברכת נט"י ראשונים. ולא כרש"י שברי"ף פ' א"ד שכ' זו ברכת המזון כו' אלא דעת רבינו לדקדק אני ה' אלהיכם זו ברכת הזמון וכדרשה דפ' שלשה שאכלו וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת הזמון. ויבואר עוד לפנינו דקדוק רבינו בזה. עכ"פ המברך בלא כוס או שאר המסובין הי' ס"ד שאין בו משום מצוה ג"כ וכמש"כ התו'. אבל לא כן דעת רבינו ז"ל אלא מכ"מ נהי שאינו חובה אלא בדאיכא מלח סדומית. מצוה מיהא איכא לכל המסובין ובלא ברכה אלא דאפשר ליטול אחר ברהמ"ז. ודקדק רבינו מדקאמר רב תחלה. דפירושו תחלה להמסובין. ומוכח דהם ג"כ צריכין ליטול ידיהם ואי לא אמר תחילה ה"א דה"ק דכל הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה. והם לא יטלו ידיהם כלל. ומיירי בשאכלו דבר מזוהם. אבל תחלה מוכח שגם הם צריכים. והרי לכל המסובין ליתא שום נ"מ בין דבר מזוהם לש"ד. וה"ה המברך בדבר שאינו מזוהם לא גרע מכל המסובין. ומכ"מ לא עדיף מדידהו ויכול ליטול אחר המזון. כיון שאינו מזוהם. והא לא ניחא לרבינו לפרש במקום דאיכא מלח סדומית. דרב סתמא קאמר ומש"ה כתבו הראשונים דלעולם חובה כמש"כ תהר"י שם בשם הרשב"ם דיש מלח אחר שטבעו כמ"ס. והטור כתב שמלח סדומית מעורב בו. וע"ע מש"כ ב"י בשם הרי"ף. ורדב"ז ח"ר בישוב לשונות הרמב"ם סי' ל"ט דמפרש הא דאי' כל מלחא מאי א"ל לא מיבעי. ר"ל כל מלח שאינו סדומית מאי א"ל ל"ש ע"ש. ורבינו ס"ל דנהי דחובה ליכא. מכ"מ מתבעי ליטול ידיהן מאיזה טעם שיהא. וה"ה שהי' לרבינו להביא הברייתא דברכות ד' מ"ו מים אחרונים בזמן שהן ה' מתחילין מן הגדול כו' אלא דס"ל שאין הלכה הכי וכן לא הביאה הרי"ף ורמב"ם וע' מש"כ הכ"מ ה' ברכות פ"ז הי"ב. או דדייק כל הנוטל כו' ומהו כל. אלא ל"מ בזמן שהנטילה היא חובה כגון שיש בה מלח סדומית. אפי' בזמן שאינו חובה מכ"מ מצוה מיהא איכא וזהו ד"א. אבל הברייתא אפשר דמיירי במלח סדומית: