אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא נג · פירוש ד

פירוש ג

משום כבוד מ"ש. דעת רבינו דר"א ג"כ ס"ל ק"ש דרבנן. והא דחוזר משום מ"ש. והכי נראה דעת בה"ג שכ' בפ' מי שמתו. והילכתא ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא קרא ודאי ובא ומצאן שהן קורין. קורא פסוק הראשון לבדו עכ"ל ומדסמך זה הדין לספק ש"מ דחד טעמא אית להו משום כבוד מ"ש. והוא שיטת התו' סוטה ד' ל"ב ד"ה ורבי ומנחות ד' מ"ג ד"ה ואיזו דס"ל ק"ש דרבנן. וכבר כ' הגאון פני יהושע ח"ג בלקוטי מה"ב. דגי' רבינו בסוגי' דבע"ק והא ק"ש דרבנן אלא ק"ש משום דאית בה מ"ש וברה"מ דאורייתא כו' והתו' דחו גי' זו שהרי כ"ז שלא הזכיר יציאת מצרים ודאי הוא מה"ת כו' והרי מיירי שעדיין לא הזכיר י"מ כדמוכח בסוגי' דספק דפריך על שאינו מברך לאחריו והא או"י דאורייתא ומשני הא אידכר יצ"מ בק"ש כו' הרי דק"ש ודאי דאורייתא. אבל א"א לדחות נוסחת ראשונים בשתי ידים. ואפשר לפרש. דמשנתינו מיירי בכל גוונא. בין שנעשה בע"ק אחר שכבר הזכיר יצ"מ באיזה למוד. בין שלא הזכיר יצ"מ. מש"ה מקשה שפיר והא ק"ש דרבנן פי' אם הזכיר יצ"מ אמאי קורא. ולהלן פריך אם לא הזכיר יצ"מ ואוי"א דאוריית'. והנה בפי' ק"ש דרבנן נחלקו הראשונים ז"ל. דתו' ברכות שם כתבו והא דאמרינן לעיל בערב משום דכתיב בשכבך ובקומך. אסמכתא בעלמא הוא. אלמא דס"ל שהוא לגמרי מדרבנן ועיקר קרא אזהרה ללמוד תורה בכל שעה. וזהו דעתם ז"ל בסוטה שם ומש"ה נתקשו טובא בזה ע"ש. וזהו דעת הרמב"ן בסה"מ שורש א' שמנה מ"ע דפליגי בהו אמוראי ונ"מ למנין המצות. וכתב בזה"ל וכן חלקו האמוראים בק"ש מהם אמרו ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא כו'. הרי דס"ל דלשמואל אין מ"ע דק"ש במנין המצות כלל. אבל תהר"י כ' דשמואל מודה דיש מ"ע לקרות איזה פרשה בזמן שכיבה וקימה. אלא דס"ל דל"ד פ' שמע אלא איזה ד"ת סגי. ולזה הסכימו הגאון ש"א סי' א' והגאון פני יהושע שם. ולמש"כ יש להוכיח דעת בה"ג הכי. שהרי בה"ג מנה במנין המצות מצות ק"ש. אלא ודאי איזה פרשה לכ"ע דאורייתא והכי מוכרח דעת רבינו שהרי בשאילתא קמ"ג כ' דמחייבין דב"י למקרי ק"ש שחרית וערבית דכתיב בשכבך וכו' וכל מאן דזהיר בק"ש כו' כמאן דמקיים לא ימוש כו' ואי הא דבד"ת כתיב היינו להגות בה יומם ולילה היאך אפשר לומר דמאן דקיים בשכבך ובקומך כמו שקיים לא ימוש. הא עיקר האי קרא אינו לשחרית וערבית כלל. אלא כמש"כ. וכי תימא א"כ אזדא גי' קדמניות אלא ק"ש דרבנן ומשום מלכות שמים. הא עכ"פ היא מה"ת ללמוד איזה פרשה. ובאמת כ' בש"א שם דלשיטה זו א"א לגרוס הכי. וכבר כתבנו דגי' קדמניות לאו דבר ריק הוא. וא"א לדחותה. אבל הוא אשר כתבנו דמתניתין מיירי בכל ענין. אפי' למד בשחרית ונעשה בע"ק עד שלא קרא ק"ש. ומכ"מ קורא ק"ש. ולכאורה מוכרח לומר דמשנתינו מיירי בלא למד עדיין כלל. דכבר כ' תהר"י דמשנתינו בע"ק מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניו כו' משמע כפי' הירו' דעל הברכות קאי דמהרהר ואינו מוציא בשפתיו. אבל ק"ש עצמו מוציא בשפתיו ובאמת הכי מבואר בברייתא ד' כ"ד קורא ק"ש כו' אבל מהרהר בלבו וא"מ בשפתיו דברי ר"מ. ולפי הפשט ת"ק דמתניתין הוא ר"מ. אבל בסוגיין מבואר להיפך כמש"כ תהר"י. ויש להוסיף מלהלן ד' כ"ב דס"ד לפרש הא דר"י מברך לפניהם ולאחריהם היינו מהרהר. וע"כ ת"ק ג"כ בהרהור קאי. ויש להבין אמאי לא מפרש ש"ס דילן כהירו'. ונראה. משום דקשה היאך יקרא ק"ש בלי ברכות הא צריך לברך ברה"ת כמש"כ הגאון ש"א בסי' כ"ד. ול"מ לדעת הרמב"ן בסה"מ שכ' שהוא מדאורייתא ממש כאשר נצטוינו בברכה אחר כל אכילה. ור"ל דהא ודאי שלא הוכיח מגוף לשון רב יהודה מנין לבה"ת לפניו מה"ת שנא' כי שם ה' אקרא. דודאי לשון מה"ת אינו מוכרח שהוא מדאורייתא ממש. כמש"כ התו' ב"ב ד' קמ"ז א' אלא מדמקיש ר"י בה"ת לפניו לבה"מ מאחריה. והרמב"ן לטעמי' דס"ל כזית וכביצה מה"ת כמש"כ לעיל סי' נ"א אות ט"ז. והיינו דדייק הרמב"ן אחר כל אכילה ואפי' לשיטת הרמב"ם דלא מנה למ"ע. וס"ל שזה אינו אלא אסמכתא כמו כל דרשות מהאי קרא שם בד' מ"ה וביומא ד' ל"ז א' וכי כל הנך מ"ע נינהו. ובאמת עיקר פשטא דקרא לשמים ולארץ קאמר ותדע דברבה נצבים יליף מקרא בא"י למדני חקיך הרי דאסמכתא הוא. ובברכות ד' מ"ח ב' אי' ברה"ת מנין אר"י ק"ו על חיי שעה מברך כו' וע"כ למד מלפניו הרי שאינו אלא מדרבנן וכן אי' התם דרשות מברה"מ. וע"כ אינו אלא אסמכתא. שהרי ברהמ"ז הוא לאחריו. וברה"ת לפניו אלא אסמכתא היא ומדמה לאסמכתא דבהמ"ז דכזית וכביצה דאלים טובא כמבואר להלן אות ז' וח' ע"ש ה"נ ברה"ת לפניו. ובזה אתי שפיר הא דר' יוחנן בעי למילף ק"ו לברהמ"ז לפניו. ומותיב הש"ס ממתניתין דבע"ק. וכי אפשר דר"י אשתמיטתי' משנה מפורשת אלא ר"י מפרש כהירו' מהרהר הברכות וק"ש קורא בשפתיו. ולא חיישינן לברכת התורה ולא דמי לברהמ"ז דכזית וכביצ' וכי קא יליף ק"ו מברה"ת לברהמ"ז לפניו מכ"מ לא דחי איסורא דבע"ק. ולא קשה מתניתין כלל. אבל הסוגי' ס"ל כרב יהודה דמדמי להדדי ושפיר קא מקשי דא"כ לידחי איסורא דבע"ק. והא מיהא למדנו דמש"ה לא אוקים ש"ס דילן משנתינו כהירו' משום דקשה מברה"ת אבל אי מהרהר בק"ש ניחא לכ"ע אפי' למ"ד הרהור כדבור דמי. דוקא לשון דבור דמצינו על מחשבה שבלב כמו דברתי אני בלבי וכן הרבה. אבל קריאה לכ"ע לא שייך בלב. והא דמחלקי הראשונים לענין ברה"ת על הרהור דתלי אי הרהור כדבור דמיא ולא. והגר"א חולק לגמרי. היינו משום דהוי ככל המצות דצריך ברכה מדרבנן מיהת. אבל לא מהאי קרא. וא"כ בע"ק מהרהר בק"ש ואינו מברך. ומסולק כל מה שהעלה הגאון ש"א ז"ל שם בזה. ומכ"מ לענין דין ספק. נראה כמותו מטעם המבואר באות ז' וח'. נחזור לענין דהרי מיירי משנתינו בלא למד עדין כלל. וא"כ קשה אמאי קרי לה ק"ש מדרבנן. אבל כבר יישבנו לעיל דמשנתינו משמע בכל אופן אם למד מתחילה וברך ברה"ת וא"כ ק"ש דרבנן ומכ"מ חשו רבנן עלה וע"כ משום כבוד מ"ש. ואם לא למד הרי ק"ש דאורייתא. וע"כ א"א בלא ברכת התורה אלא מיירי בהרהור. עכ"פ יישבנו שיטת תהר"י ז"ל וגם גי' הקדמונים אלא ק"ש דרבנן. ובעיקר הדין אין לנו להכריע בדבר שאבות העולם נחלקו בו. אך לכבודו של רבינו ובה"ג ובאשר אנו עסוקין בדבריהם. ומפיהם אנו חיים יש לנו לעשות סמוכין לדעתם. ומתחילה יש לבאר מהיכא תיתי נימא דהא דכתיב ובשכבך ובקומך קאי על איזה פרשה שרוצה. ואמאי אין אנו מפרשים בתפילין ומזוזה וקשרתם וכתבתם הכי. אלא דוקא אותה פרשה דכתיב הכי. וה"נ נימא במצוה דקריאה. מיהו לק"מ דע"כ קאי מצות זו הפרשה על כל פרשיות שבתורה. שהרי כתיב ושננתם לבניך. ואינו ענין לפרשה זו ביחוד. אלא לכל התורה שיהא ד"ת משוננים בפיך כדאי' בקדושין ד' ל'. מש"ה דרשו ודברת בם ג"כ על ד"ת וכדאי' ביומא ד' י"ט ודברת בם עשה אותם קבע כו' ואמר רבא השח ש"ח עובר בעשה ודברת בם. בם יש לך רשות לדבר ולא בד"א. וע"כ בכל פרשות וענינים שבתורה קאי. ה"נ הא דכתיב בשכבך ובקומך פירושו הכי אלא שחכמים קבעו לשני פרשיות אלו. והכי סוגי' דירו' ברכות פ"א מפני מה קורין שתי פרשיות אלו. בכל יום. ר' לוי ור' סימון ר' סימון א' מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה ר' לוי א' מפני שעשרת הדברות כלול בהם. ואי איתא. מאי זו שאלה מקרא מלא כתוב. אלא פשיטא דע"כ באיזה פרשה שיהא הוא מקיים מצות מקרא אלא שחכמים בחרו וקבעו פרשיות הללו שכתוב בהם שכיבה וקימה או לטעם אחר. ובירו' שבת פ"א ומפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. א"ר אחא ק"ש דבר תורה ותפלה אינה ד"ת א"ר בא ק"ש זמנה קבוע תפלה אין ז"ק. א"ר יוסא ק"ש אין צריכה כוונה תפלה צריכה כונה. א"ר מנא קשייתא קומי ר"י ואפי' תימא ק"ש אינה צריכה כוונה. שלשה פסוקין הראשונים צריכין כוונה. ומשני מן גו דאינון ציבחר הוא מכוין. ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקים בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקים ומקשה ולא מודי רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית לי' לרשב"י הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות כו' ומשני טעמי' דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון כו' הרי דקרא ג"כ ק"ש ד"ת ומכ"מ נצרכנו לטעמים אחרים. ואמאי הא ודאי טעם כעיקר הוא שאין להסתפק בו אלא ודאי דכיון שעוסק בת"ת אפי' אין תורתו אומנתו. כבר לאו ד"ת הוא שיקרא ק"ש אלא שקבעו לאותה פרשה מתחילה. וא"כ עיקרו ד"ת שאם לא למד עדיין הרי היא ודאי ד"ת. ומשום שאין בזה עדיין טעם ברור נצרכו לטעמי' אחרים. ומהא דרשב"י ג"כ מוכרח הכי. דאלת"ה מה זה תשובה זה שינון וזה שינון כו' הא גזירת הכתוב הוא דוקא פרשה זו. אלא מדין תורה יוצא באיזה פרשה ולימוד שירצה. אך אם לא למד וקורא פ' שמע ה"ז מקיים בה מצוה מה"ת. ונראה לי דאפי' לדעה זו דיוצאים מה"ת בפסוק א'. מכ"מ כל שקבע בדעתו לגמור באותו פעם הרי הכל מצוה מה"ת וכמש"כ הר"ן לענין מצות סוכה דאע"ג שיוצא בשני דפנות וטפח. מכ"מ אם רוצה לעשות ד' דפנות בב"א קבע הכל בד"ת ואסורים כולם בהנאה. וע' מש"כ בפ' שלח סי' קכ"ו אות ב' סמוכין לדבר והרי הוא דומה למצות חגיגה כדאי' בחגיגה ד' ח' ב' שאם הפריש עשר בהמות לחגיגתו כו' וה"נ אם קובע כל הפרשה או כמה פרשיות לקרא כאחת נעשו כולם ד"ת. ועכשיו שקבעו חכמים ג' פרשיות נעשו כולם מה"ת. ושפיר אי' בברכות ד' י"ד ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק דע"כ על כל הפרשה קאי דבפסוק ראשון אסור להפסיק בידוע ובד' י"ט א' שקיל וטרי אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה אין אבל פרק א' או פסוק א' לא ורמינהו קברו את המת וחזרו אם יכולים להתחיל אפי' פרק א' או פסוק א'. ולכאורה תמוה ממ"נ אי פסוק א' סגי מה"ת היאך ס"ד דבעינן דוקא לגמור את כולה. ואי כולן מה"ת היאך מסיק דסגי בפסוק א'. וגם היאך אפשר לומר דפרשת ציצית ג"כ מה"ת ואינה אלא משום יציאת מצרים. שהוא מצוה בפ"ע. אלא ודאי כמש"כ דעיקר מה"ת סגי בפסוק א' ובאיזה פסוק שירצה. וכשקבעו חכמים ג' פרשיות נעשו הכל מה"ת. וזהו מצות קריאה. ומש"ה ס"ד דאפי' בשעת הדחק א"א לעשות חצי מצוה שהרי קבעו עלינו מצות קריאה דוקא בג' פרשיות ומסיק דלא קבעו על שעת הדחק ונשאר על ד"ת דבא זה פסוק שיהא יוצא. ובברכות ד' מ"ו א' שקיל וטרי הש"ס. אם הטוב והמטיב מדאורייתא. מבואר דג' ברכות ודאי מה"ת. וכ"כ התו' שם ד' ט"ז א' ד"ה וחותם. אע"ג דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים כו'. וכבר כ' הב"י סי' קצ"א שלא משמע הכי דעת הרמב"ם אלא מה"ת אינו אלא ברכה אחת. וכ' הב"י דאע"ג דדריש להו בגמרא. אסמכתות בעלמא נינהו. כסבור מרן הב"י שהתו' למדו שהוא מדאורייתא מדרשות אלו וזה נראה דוחק שהרי גם בלפניו אסמכיה אקראי וגם בהטוב והמטיב יש מחלוקת בדרשא וגם התו' אומרים לפעמים על דרשות חז"ל שהוא אסמכתא. אבל קשה להתו' הא דד' מ"ו הנ"ל. דקרי לג' ברכות מדאורייתא. אבל למש"כ ניחא. דודאי מה"ת יוצאים בברכה אחת. מיהו אחר שתקנו ג' ברכות. הכל בכלל וברכת נינהו ונעשו כולם מדאורייתא. ומכ"מ בפועלים לא תקנו מתחלה אלא שנים וכמש"כ בק"ש בהולכין אה"מ. אבל הטוב והמטיב אינו בכלל ברהמ"ז כלל. ומתחלה קבעוהו להיות כברכת הנהנין והמצות דעיקרו מדרבנן. והוא כלל גדול ומתיישב בזה הא שנהגו הגאונים להוסיף על התקיעות שקבעו חז"ל בגמרא. ולכאורה הרי שבות הוא לתקוע שלא לצ"מ אפי' ברה"ש כמש"כ הרא"ש במס' רה"ש פ"ד סי' א'. אלא כל שבדעתינו לתקוע לא נגמר המצוה. ומיקרי הכל דאורייתא. ולא נצרכנו לסברת התו' שם ד' ט"ז ב' ד"ה ותוקע. שאין בעשית המצוה ב' פעמים משום ב"ת. אלא אם כבר גמר המצוה ואין בדעתו להוסיף. ושוב אין בו שום מצוה. מכ"מ איסור ב"ת ליכא. וגם זה אינו אלא משום הואיל דלא גמר המצוה ונמשך המצוה כמו שירצה מש"ה אפי' גמר אין בו משום ב"ת אבל במקום דאסור להוסיף ולהמשיך במעשה בפעם ראשון. המוסיף עובר משום ב"ת ג"כ כמבואר ברי"ף ברכות פ"ג דלהכי אסור להתפלל שני פעמים משום דהוי כמקריב שני תמידים ועובר על בל תוסיף. והיינו משום דבל"ז ג"כ א"א להקריב שני תמידים. דאחד אמר רחמנא ולא שנים כדאי' זבחים ד' י"ב להכי איכא משום ב"ת ג"כ. הא מיהא כ"ז שנמשך המצוה בפעם ראשון מיקרי דאורייתא. והיינו דאי' בירו' סוכה פ"ג דלולב ביו"ט שחל בשבת נושא כפיו וקורא בתורה נותנו לחבירו הניחו בארץ אסור לטלטלו. משום מוקצה דאיכא בלולב בשבת כפרש"י ותו' ר"פ לולב וערבה ד"ה אמאי טלטול בעלמא הוא. דמכ"מ מוקצה הוא. ולא דמי ללולב ביו"ט דאי' בסוכה ד' מ"א ב' קורא בתורה ונושא א"כ מניחו ע"ג קרקע. הולך לבקר חולים לולבו בידו. והיינו משום דיו"ט של סכות עיקר מצותו בלולב. והוי לולב בו כשאר צרכי יו"ט. משא"כ קדושת שבת בראשית שאין לולב בו מצוה אלא משום שחל בסכות. הא מיהא קשה אחר שמוקצה הוא. היאך מותר לטלטלו יותר מן החיוב. ויהא מחויב להניחו תיכף כמש"כ מהרי"ל בסכין של מילה והסכים הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רס"ו. אלא משום דכ"ז שאוחז בלולב הוי מצוה דאורייתא כמש"כ. אלא דמכ"מ א"א לברך אז אקב"ו. שהרי מכ"מ יכול להניחו וכבר נפק בי' י"ח. נחזור לענין ק"ש דלמ"ד ק"ש דאורייתא ודאי אינו אלא ב' פרשיות דכתיב בהו בשכבך ובקומך. אבל אי ק"ש דרבנן ומדאורייתא מצוה לקרוא איזה פרשה. א"כ אחר שתקנו חז"ל לקרוא ג' פרשיות. מיקרי כולם מדאורייתא. אם לא שכבר קרא איזה פרשה וגמר המצוה. ועוד נראה דאפי' למ"ד פרשת שמע ביחוד אינו אלא מדרבנן. מכ"מ כל הדרשות שדרשו בפ' שמע מה שמיוחד לאותה פרשה כמו שצריכה כונה ושלא תהא עראי וכדומה היא מדאורייתא. ור"ל אם קורא פ' שמע צריך להיות בכוונה. ואם שאינו מחויב לקרות שמע דוקא. וכיב"ז מה שאמרו בירו' הנ"ל דברה"ת ברבים הוא מה"ת. והרי מה"ת קריאת התורה לא מצינו. ודוחק לומר דמיירי בפ' זכור וכמש"כ התו' ברכות ד' י"ג ד"ה בלה"ק. וגם כי הרבה מן הראשונים חולקים וס"ל דזכור בפה היינו בפ"ע ע' רמב"ן עה"ת פ' תצא. ורמב"ם ה' מלכים פ"ה ומ"ע לזכור תמיד מעשיו הרעים כו' שנא' זכור מפי השמועה למדו זכור בפה כו'. אבל יותר נראה דאע"ג שאין מ"ע לקרות ברבים. מכ"מ המצוה כשקורין ברבים לברך לפניו. והיינו כי שם ה' אקרא וגו' וכן כ' בה"ג ה' קידוש והבדלה דשני זכירות כתיב בשבת א' על הכוס וא' בתפלה וברהמ"ז. והרי עיקר תפלה מדרבנן. אלא כשמתפלל מצוה לזכור שבת. וה"נ כשקורא שמע לצאת ידי חובת בשכבך ובקומך צריך שתהא בכוונה ושלא תהא עראי וכדומה וע' מש"כ פ' ואתחנן סי' קמ"ג אות ד' בס"ד ובפ' בהעלותך סי' קכ"ה אות ח'. ואם קורא פרשה אחרת או פסוק אחר יוצא מה"ת וא"כ הא דאי' בד' י"ט לענין קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פסוק א'. לאו פסוק של שמע דוקא כמש"כ בש"א סי' ב' אלא איזה פסוק שיהא כמשמעו דהא ודאי פסוק שמע צריך שהוי יותר דבעי כוונה משא"כ איזה פסוק קצר אחר. זהו דעת רבינו ובה"ג לענ"ד. והכל תלוי בפי' הסוגי' דמשני לשמואל דבשכבך ובקומך ההוא בד"ת. דהרמב"ם ורמב"ן מפרשי כהתו' כמש"כ לעיל דברי רמב"ן ז"ל. והכי מוכח מדברי הרמב"ם בסה"מ מצוה י' וז"ל שצונו לקרוא את שמע ערבית ושחרית והוא אמרו ודברת בם וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במ' ברכות ושם נתבאר דק"ש דאורייתא. וכתוב בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים זמן לתפלה כו' הרי הביא ראי' מהתוספתא דלא כשמואל. ולתהר"י אין מכאן ראי' כלל וכמש"כ הגאון ש"א ז"ל אלא ס"ל כתו' וא"כ ודאי סוגי' דעלמא דלא כשמואל. אבל שיטת רבינו ובה"ג כתהר"י ואין שום הכרע לדבר. אדרבה לכ"ע ק"ש מדרבנן ואפי' ר' אלעזר דס"ל דספק חוזר משום כבוד מ"ש לבד:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה