העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא נא · פירוש יב
קשי' להו אמרי תנן היו יושבין כו'. בגמרא ליתא כ"ז אלא דאמרי ניזול וניכול לחמא אנהר דנק בתר דכרכי יתבי וקא מיבעי להו הסבו דוקא תנן אבל ישבו לא א"ד כיון דאמרי ניזול וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא כי הסבו דמי לא הוה בידייהו כו' עד דאתא ההוא סבא רמי להו מתניתין אברייתא ושני להו כיון דאמרי ניזול כו' כהסבו דמי. וכן הוא בה"ג פ' שלשה שאכלו. ולנוסחת רבינו לכאורה אינו מדויק הא דרמי להו ההוא סבא. ולא מיבעי אלא ליישב ולתרץ. איברא לגי' רבינו איטפל להו ההוא סבא. משמע שלא הי' באותו מעמד דהוי קשה להו. אבל בגמרא אי' עד דאתא ההוא סבא. אין הפי' דאתי ממ"א. אלא כך לשון הגמרא שבא ליישב ובה"ג מפורש בזה"ל קם ההוא סבא כו' משמע שהי' באותו מעמד ומושב. וקם ליישב בדעתו. והנה לנוסחא דילן ובה"ג יש ג"כ לדקדק על תלמידי דרב מהיכא תיתי לאסתפוקי אי ניזל וניכול לחמא כו' סגי כהסבו הא הסבו תנן וברייתא לא שמיעא להו. עוד תמהו התו' מאי מרמי הגמרא מסיפא הסבו אין לא הסבו לא. ליקשי מרישא דתנן היו יושבין כ"א וא' מברך לעצמו ורמינהו כו' דישבו דאי מרישא ה"א דמיירי שישבו לעסק אחר שלא הי' דעתם לאכילה. אבל ישבו כדי לאכול סגי. וזה ניחא לגי' בברייתא דמפורש בסיפא ישבו לאכול. אבל בה"ג ובדברי רבינו אי' ישבו אע"פ שכ"א כו' לא אתי שפיר כ"כ. אלא שי"ל עדין דמתניתין מיירי בישבו לעסק אחר. וברייתא מיירי בישבו לאכול. ונראה ליישב בא"א דמרישא ה"א דנ"מ בין יושב בביתו להולך בדרך. דיושב בביתו לא סגי בישיבה לחוד. אלא איזה ענין כדרך אוכלין ביחד. ע' מ"א סי' קס"ז ס"ק כ"ו. אבל מדתנן הסבו. ואין דרך כל אדם בהסבה שהרי עניים אין להם על מה להסב כדמוכח ריש פ' ע"פ ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב וכן תלמידים לפני רבן וכדומה אלמא דמכ"מ לא מיקרי קביעות בלא הסבה. א"כ ה"ה בדרך. ורמינהו כו'. [ולעד"נ ג"כ ליישב על דרך זה. ובאופן אחר. והוא ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה עשרה. דשמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה וברך כל א' לעצמו המוציא. ומעתה מיושב קו' התוס' הנ"ל דמרישא לחוד לא קשה די"ל דמתניתין מיירי דישבו כל א' בפני עצמו. ולכך בלא הסבו כל א' וא' מברך לעצמו משום דאין כאן שום דבר הקובע מקומן. אבל הברייתא מיירי שישבו מתחלה יחד. ובכה"ג ישיבה דידהו הוי כהסיבה. אך דא"כ יקשה סיפא. דאדתני הסבו א' מברך לכולם. ליפלוג וליתני בישבו גופא בין ישבו מתחלה כל א' בפני עצמו. לישבו מתחלה ביחד. אלא ע"כ דמתניתין מיירי אף בישבו מתחלה ביחד. ואפ"ה בעי' הסבו. מש"ה פריך מסיפא. דעיקר הקו' מסיפא. ועי"ל לפי מ"ש הט"ז בש"ע א"ח סי'. קס"ז ס"ק י"ב דאי לא נקט אלא שנים לחוד הו"א דבשלשה מהני אפי' בלא הסיבה. וא"כ מרישא לחוד לא קשה. די"ל דמתניתין מיירי בשנים ולכך בעי' הסבו. אבל בברייתא קתני עשרה. ולכך לא בעי' הסבו. אך דא"כ יקשה סיפא דאדתני הסבו א' מברך לכולם. ליפלוג וליתני בישבו גופא. בין שנים לשלשה. אלא ע"כ דמתניתין מיירי אף בשלשה. ואפ"ה בעי' הסבו. מש"ה פריך מסיפא. דעיק' קו' מסיפא מהר"ח]: [ומעתה שפיר קא מיבעי להו. אי הא דתנן היסבו משום דזה היותר קביעות לסעודה. וא"כ עניים דלא מיסבו אינן מזמנין לעולם. או ודאי כ"א כדרכו סגי. והא דתנן היסבו. היינו משום דבעינן קביעות מתחילה ג"כ לאכילה ביחד. ולעניים כדרכן אין להם קביעות מתחילה וע"כ מיבעי שיאמרו בפי' ניזיל וניכול לחמא. אבל בעשירים הסיבת המטות היינו קביעות דמתחילה. וכמש"כ התו' ופוסקים דעריכת שולחן א' ומפה א' הוי קביעות. דמשום שאין דרך לפרוס מפה בלא סעודה. ופריסת המפה על השלחן הגדול לכל החבורה הוי קביעות כהסיבה דידהו. ולא בעי אמירה. אבל אמירה בפי' פשיטא דסגי. ר"ל שיהא כדרך אכילת החבורה ואפי' בלא הסיבה וכמש"כ דדרכן של עניים היה מעולם בלא הסיבה. והיינו דאי' בש"ע ומג"א שם דהאידנא לא מהני אמירה בלא שולחן ומפה א'. והגר"א ז"ל הקשה מ"ש מדידהו דמהני קביעות בישיבה לחוד. ולמש"כ ניחא. דלדידהו לא היה הסיבה דרכן של עניים. ומש"ה סגי באמירה לחוד ומתניתין רבותא קתני דבהסיבה לא בעינן אמירה. דהצעת המטות היינו אמירה. אבל לדידן דאפי' עני שבישראל יש לו בביתו שולחן ומפה. לא מהני אמירה לקביעות כיון דלא אכלי דרך הקביעות. והנה התו' בד"ה עשרה כו' הקשו אמאי המתינו למיבעי עד ברכת המזון והיאך ברכו על הפת מתחילה ע"ש. וזהו לפי דאי' לפנינו בתר דכרכי יתבי וקא מיבעי להו. אבל בה"ג אי' כי מטו התם יתבי וקא מיבעי להו כו' א"כ באמת שאלו על ברכת המוציא. וכן לנוסחת רבינו ואתי לכרוכי ריפתא בעי לברוכי קשיא להו כו' שפיר יש לפרש דבשעה שישבו לאכול ובעי לברוכי המוציא קשי' להו. ונ"מ גדולה בדין. לפי' התו' מוכרח דבהמ"ז לא תלי' בברכת המוציא. דאע"ג דבשעת בה"מ לא היו קבועים מכ"מ כיון דבשעת ברהמ"ז נקבעו חייבין בזמון. וזהו דעת הרא"ש ר"פ ג' שאכלו אבל לבה"ג ורבינו אפשר כדעת תר"י דבעינן דוקא שהי' קבועים מתחילת הסעודה. ובאמת הב"י בסי' קצ"ג דקדק ממש"כ הגה"מ בשם בה"ג בזה"ל ג' שלא קבעו עצמם לאכול יחד אלא כ"א בא שם במקרה וישב אין חייבים בבה"ז כו' וכ' עלה הב"י ודבר ברור הוא שזה ע"ד המפרשים שא"ח לזמן אא"כ הוקבעו יחד לברכת המוציא אבל לדברי הרא"ש שסובר כדברי המפרשים שאע"פ שלא ברכו המוציא ביחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד נקבעו לזימון אפי' בא כ"א במקרה שם וישב מזמנין יחד מאחר שבגמר אכילתם הם קבועים יחד עכ"ל הב"י. והרי הן דברי רבינו שכ' והיכא דאזלין באורחא כו' א"נ איקרי יתיבו לאו קביעותא היא ולא מחייבין בברכת הזמון. ולא תקשה על שיטה זו מהא דדף מ"ז א' רב ושמואל הוי יתבי בסעודתא אתא ר"ש בר חייא והוי קא מסרהב לאכול א"ל רב מה דעתיך לאצטרופי בהדן כו'. הרי דאפי' לא הי' בתחלת הסעודה יכול להצטרף. מלבד די"ל כמ"ש הגר"א ז"ל שם ס"ק י"ג. בלא"ה לק"מ דהתם רב ושמואל יתבי מתחילה בקביעות וברכו ברכת המוציא כדין הסבו שא' מוציא חבירו אפי' בשנים. אלא דלענין בהמ"ז בעינן ג'. והא ודאי מצטרף אפי' אח"כ. ובהא מיירי בש"ע שם ס"ב אפי' לא הוקבעו תחלה כולם לאכול יחד אלא שהשנים קבעו כו' או שהא' קבע תחילה ואח"כ קבעו שנים עמו כו' ובהא מודו כ"ע. [ואם שאין דברי הרא"ש משמע הכי. מכ"מ ודאי דתר"י מודו לזה] אבל בישב א' א' לבדו בלי שום קביעות אלא דבגמר סעודה נקבעו לא מהני לתר"י ובה"ג ורבינו ז"ל ותלי' בפי' סוגי' זו אי נסתפקו תלמידי דרב בשעת ברכת המוציא או כמש"כ התו' דלא נסתפקו אלא בברהמ"ז. ולזה תלי' בגי' הגמרא וכמש"כ: