אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא מו · פירוש ה

פירוש ד

נקטינן תרי יומי במקום דלא מטי שלוחים. כן עיקר הנוסחא. ולא כהגהת הגאון בעל ש"ש. וה"פ במקומות שלא נהגו לעשות שני ימים בזמן השלוחים. לא תקנו גם היום לעשות ב"י אע"ג דאיכא למיחש לשמדא וקלקולא. מכ"מ לא שלחו מתם אלא להזהר שלא לשנות מהמנהג שהי' עד כה. ולא הי' הגזירה אלא במקום שלא מטו שלוחים. והכי מבואר ברמב"ם ה' קה"ח פרק ה' בזה"ז שאין שם סנהדרין כו' אבל תק"ח הוא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם לפיכך כ"מ שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין יעשו שני ימים ואפי' בזה"ז כו' והיינו שאמר רב ספרא בפסחי' ד' נ"א ב' כגון אנן דידעינן בקבועא דירחא בישוב כו' וע' מהרש"א שנתקשה בזה. ולמש"כ מבואר שהיה ממקומות שהיו מגיע השלוחים ובא למקום שלא הגיעו מעולם. מיהו אז ידעו כולם עפ"י חשבון הנהוג וכיב"ז פי' ר"ת שהובא בתו' סוכה ד' מ"ג ומש"ה יש הפרש בא"י בין רה"ש לשאר מועדים לדעת הרי"ף ורמב"ם שנוהגים שני ימים. ואע"ג דבא"י אין נפקותא בהאי חששא דקלקולא. מכ"מ הכל תלוי במנהג הקדום וכמש"כ הרמב"ם שם בה' ז' ח' ע"ש. והא שכ' רבינו בסמוך ויומא דכיפורי משום דלא אפשר כו' ר"ל גם בזמן השלוחים הי' הספק גם ביוה"כ. מכ"מ לא נהגו לעשות ב"י משום סכנה וסמכו על הרוב דלא מיעברי לאלול. ואע"ג דודאי מאן דהי' אפשר להתענות אז ב"י ולמיחש לספיקא הי' שפיר עביד. מכ"מ היום שאין שום ספק ורק משום מנהג הקדום גזרו ותו לא. בודאי ביוה"כ לא הי' מנהג קבוע לעשות ב"י וממילא ליכא גזירה. ולית מאן דלחוש לה. כ"ז נכלל בדברי הגמ"י שהובא בב"י סי' תרכ"ד. והגאון בעל ש"ש הקשה למה לא ניחוש ביוה"כ שמא יחזור הדבר לקלקולו כמו בכל מועדי ה'. אלא ע"כ משום סכנה. וא"כ מאן דאפשר ראוי להחמיר ולחוש. והאריך בזה. ובמכ"ת טעה בעיקר הגזירה. כסבור שחששו שמא יחזור הדבר לקלקולו. היינו שהי' בימי השלוחים. שלא מטו באותם מקומות ויהי' ספק ממש. ומש"ה לא קשה לי' אמאי לא נהגו לעשות שני ימים בא"י בכל מועד. אבל זה אינו דלזה אין לחוש כלל. שאם נזכה לקדש עפ"י הראי' לכשיבנה בהמ"ק: יבטלו הכותים ויהיו משיאין משואות. וידעו בכל נפוצות ישראל המועד בזמנו. ומש"ה לא אמרו מהרה יבנה בהמ"ק כו' כמו שאמרו על הא דביצה שנולדה ברה"ש בביצה ד' ז' ב'. אלא חששו זמנין דגזרי שמדא ואתי לקלקולי. וא"כ יש לחוש בא"י ג"כ. וע"כ צ"ל שלא הוסיפו על המנהג. וא"כ ביוה"כ ג"כ לא גזרו בי'. ולא שייך בו חומרא. ואפי' לדעת בעל המאור וסיעתו שא"צ לנהוג ב"י רה"ש בא"י ולא כמנהג אבותיהם. לא שלא הלכו בזה אחר המנהג הקדום. אלא דס"ל דבא"י אע"פ שנהגו שני ימים רה"ש לא הי' בזה מנהג קבוע. שהרי אם הי' הועד באיזה עיר מא"י כמו שהי' כמה שנים באושא וביבנה וכדומה לא היו נוהגים שני ימים וא"כ השתא דאיכא סוד העיבור בכל עיר כבית הועד דמי והיינו עיקר מאמרם ז"ל ביצה ד' ה' הא לן והא להו. ולכאורה תמוה מאי נ"מ לענין רה"ש בין א"י לח"ל הא בכ"מ היו שני ימים מספק. אלא משום דבא"י מוכשר כל עיר להיות מקום הועד ולעשות יום א'. להכי מתקנת ריב"ז ואילך שלא הי' בכל עיר שני ימים אלא מספק ולא בקביעות הוי שני קדושות. משא"כ בח"ל דא"א להיות שם מקום הועד אלא בדרך זרות כמו בימי ר"ע וא"כ הי' הדבר קבוע כמו שהי' לפני תקנת ריב"ז מש"ה הוי קדושה א'. זהו דעת הבעה"מ ז"ל ואף בזה לא הסכימו הראשונים ז"ל וכבר נהגו לעשות שני ימים רה"ש. והרי אין בין רה"ש לשאר מועדות בא"י אלא מנהג הקדום. ה"נ בחו"ל נ"מ בין יוה"כ לשאר מועדות מנהג הקדום. וכ"כ הגר"א ז"ל [ונראה לענ"ד שהנוהג שני ימים יוה"כ עובר משום בל תוסיף. דעיקר הטעם שאנו עושין שני ימים יו"ט ולא חיישינן משום ב"ת. הוא מטעם הרשב"א בחי' רה"ש דט"ז דכיון שאנו עושין משום תק"ח ליכא ב"ת. וכונת הרשב"א דליכא למימר הטעם משום שכ' רש"י עירובין ד' צ"ו ד"ה ועוד הישן בסוכה בשמיני ילקה כו' ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן לשום מצוה כו'. דזה הטעם לא שייך אלא בעוד שלא היה תקנה בזה. ונהגו שני ימים מצד ספק. אבל השתא דליכא ספק וא"כ עושין מצוה ודאית ואסור משום ב"ת. וע"כ מסברת הרשב"א שרי דמשום תק"ח הוא. הן אמת שרבינו הגר"א באו"ח סי' תרס"ו כ' שרש"י ורשב"א פליגי. גם הגאון ט"א שם הקשה הרבה על הרשב"א. אבל לענ"ד נכונים דבריו ז"ל ולא פליגי כלל. ותדע דמקשה בסוכה מהא דהישן בשמיני בסוכה. ולא מקשה מכלל יו"ט ש"ג. והגאון ט"א עמד ע"ז וכ' משום דקיי"ל מיתב יתבינן. ולא זכיתי להבין דכש"כ שאר יו"ט ש"ג דפשיטא דנהגינן. ולמש"כ ניחא דלא מקשה על זמן המנהג שהוא תק"ח. אלא על זמן הספק. ופשיטא להש"ס דפסח ועצרת לא שייך ב"ת משום דספק מתי נקבע החודש ניסן. ואע"ג דמעיקר ד"ת אין לנו לחוש גם לפסח. ויש לסמוך על הכלל דאדר הסמוך לניסן חסר. ואע"ג שאינו לעולם חסר. רוב שנים מיהא איכא. והיינו דמקשה בשבת ד' כ"ג והא יו"ט שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברוכי ופי' הראשונים ז"ל שתק"ח הי' משום ספק דבריהם. אלמא שאין בכל יו"ט ש"ג ספק מה"ת אלא מדרבנן חשו לה. ומהטעם שכתבנו לעיל סי' ט' אות ג' ולהלן סי' קי"ו אות ה' בס"ד שחשו לדבר שיתברר שטעו ברבים ואיכא גנאי. הא מיהא משום ספק קאתו עלה. אבל סכות דכבר נהגו יוה"כ יום א' וסמכינן מחמת הדחק על הרוב כד"ת דע"פ רוב אלול חסר. ה"נ בסוכה יש לנו לחוש לב"ת ולסמוך על ד"ת. וגם איכא למיחש משום זלזול יו"ט של ש"ע כדאי' בסוכה ד' מ"ו. ומש"ה איכא לישנא דמיתב ג"כ לא יתבינן וכבר תמה הריטב"א שהרי ספק מה"ת הוא ויישב דהני אמוראי כבר ידעו מקיבועא דירחי. ובאמת קשה לומר כן. שהרי אמוראי קמאי הוו וחשבון דקד"י לא הי' אלא בימי אביי ורבא והלל האחרון. [וכן הא שפרש"י ביצה ד' ד' ב' והא ר"א מבדיל כו' דידע בקד"י. כבר פירשנו לעיל סי' ט' אות ד' לדעת הרמב"ם ז"ל באופן שאין אנו צריכין לכך] אבל הכוונה פשוטה דמשום שהחזיקו במה שעשו יוה"כ יום א' דאלול הי' חסר. שוב אין מקום לספק. ולעשות דבר שגורם זילותא דיו"ט של ש"ע. ויובן עוד מש"כ התו' סוכה דמ"ד ב' שאין ראי' שמברכין על מנהג מיו"ט שני. דשאני התם שאין אומרים וציונו. ותקיעת שופר שאני דקדושה אחת היא. וכבר תמה הר"ן מהא שמברכין על מצה ומרור. ועוד כ' הר"ן דמעיקרא ל"ק מיו"ט ש"ג שהרי אינו מנהג. אלא אזהרת חכמים הזהרו במנהג אבותיכם. וחלילה לומר שנעלם כ"ז מרבותינו בעלי התו'. אבל באמת לא ממה שאנו כהיום עושין מביאין ראי' דזה ברור כהר"ן. אבל ממנהג אבותינו מביאין שהיו מברכין. ומש"ה גם אנו נוהגין כן. ובשלמא פסח ניחא דעשו משום ספק. ועצרת שמברכין וצונו על הלל אע"ג שכבר נודע היינו משום שניגרר אחר פסח כדאי' בירו' דרה"ש פ"א ולמה אין יוצאין על העצרת חתוכה היא. אבל ממועדי תשרי שפיר הקשו. שהרי אנו מחזיקים ע"כ דאלול חסר. וא"כ גם אז לא הי' אלא מנהג לעשות בכ"מ שני ימים ומכ"מ מברכין. וע"ז שפיר יישבו שאין לומר בסכות וציונו ובאמת מש"ה קיי"ל בש"ע מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן משום שאינו אלא מנהג. [ואם שעדיין ק' מברכת הלל של יו"ט שני של ש"ע. איברא י"ל משום גמרה ש"ת שג"כ שמחה הוא בישראל עפ"י המדרש קהלת ויעש משתה וגו' מכאן שעושין סעודה לגמרה ש"ת) וכ"ת אכתי פסח נמי ע"כ מחזקין לאדר חסר במצות ספירת העומר. הא ל"ק. דאפי' היה ספק ממש לא חזרו לעשות שני ימים במצוה זו שהיא מדרבנן לדעת התו' וכמו שלא חשו לעשות שני ימים חנוכה ופורים מספיקא דיומא. משא"כ תשרי אי לאו דמחזקין לאלול חסר. לא היינו יכולין לפטור עצמנו מן תענית שני ימים אפי' הוא דוחק. הן אמת שיטת הרי"ף וסיעתו דספירת העומר בזה"ז מה"ת. וא"כ א"א לחלק בין פסח וסכות. איברא שיטת הרי"ף בא"א בהא דיתובי יתבינן ברוכי ל"מ כמבואר בסוכה פ"ד והרחב הדברים להלן סי' ס"ז אות ג' בס"ד. נחזור לענין. דיש מקום לומר דמועדי תשרי גם אבותינו לא עשו אלא משום מנהג. ונראה דזהו דעת נהרדעי ביצה ד' ו' דאף ביצה מותרת ברה"ש מיו"ט ראשון לשני. ותמהו התו' ממשנה דעירובין. ויישבו דר"י מיירי אי אתרמי וזה נראה דוחק שהרי התם בכל א"י תנן. ומנא ידעי אי עיברו או לא. אלא כך יש ליישב. דס"ל לנהרדעי דוקא בא"י חיישי לספק אלול. וביוה"כ ידעי. אבל בחו"ל ע"כ לא חיישי לזה הספק. וסומכין על הרוב וא"כ ברה"ש ג"כ דומה ליו"ט ש"ג. ואנן לא קיי"ל כוותייהו אלא בכ"מ קדושה אחת היא. הא מיהא היינו דמקשה הש"ס בסוגי' דבל תוסיף מהישן בשמיני בסוכה. ולא מסתם יו"ט ש"ג. דאיכא למימר דעשו משום חשש ספק. וספה"ע דרבנן וכמש"כ. אבל בסוכה קשה היאך הנהיגו שני ימים. ומשני הש"ס דב"ת בעי כונה. ואנן נהגו מצד ספק אע"ג שאינו ספק כלל. מכ"מ טעם המנהג משום ספק. ואי לאו סכות הוא לא מכוינן למצוה. כ"ז בזמן הקדום. אבל השתא ברור לנו כל המועדים קביעותן. ואין עושים שני ימים. אלא משום מצוה לקיים ד"ח ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם. ומש"ה ליכא ב"ת כמש"כ הרשב"א. אבל כ"ז אינו אלא בכל מועדות שהיו מנהג אבותינו כך. משא"כ יוה"כ שמעולם לא נהגו כך. אלא מי שהי' כחו יפה להתענות ב"י לא סמך על כלל דאלול חסר. אבל מנהג לא הוי. וא"כ השתא שיודעין באמת. ואינו ספק ולא מנהג והרי עובר על ב"ת. ומכ"ש לפרש"י שם בעירובין ד' צ"ה ולא מיחו בה חכמים. דהוי כמוספת על ד"ת שפטרה על מ"ע שהז"ג. והתו' הקשו מהא דהילני המלכה יתבא בסוכה. ונראה כונת רש"י. דהוי כמוספת דודאי בכ"מ דליכא בהו מצוה זו כלל לא איכפת לן אי מקיימי מכ"מ. והוי כשלא בזמנו שא"ע על ב"ת אלא כשמכוונין. אבל מצוה דיש בה אסור שינהגו בה נשים משום איזה טעם כמו תפילין דאסורה אשה להניחם משום גוף נקי. וא"כ כשמנחת ע"כ משום מצוה הוא והוי כמוספת. דבלא כוונת מצוה לא הוו מחמירי בזה. וסברא זו מבואר ברי"ף שכ' בפ"ג דברכות דהמתפלל שנית לשם חובה הוי כמקריב שני תמידין ועובר על ב"ת. והרי המקיים מצוה א' באותו יום לא שייך ב"ת כמש"כ התו' רה"ש ד' ט"ז. כמו שתוקעין וחוזרין ותוקעין או שנוטלין לולב כ"פ. אלא משום דבל"ז ג"כ אסור להקריב שני תמידין כדאי' בזבחים ד' י"ב ב' אחד תעשה בבוקר ולא שנים בבוקר. וגם דמי למביא חולין בעזרה. ומש"ה עובר משום ב"ת ג"כ. וע' מש"כ בסי' קנ"ד סוף אות ב' בס"ד. וה"נ בנ"ד כיון דאסור להתענות בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות מצד מנהג. וכשמתענה נראה שעושה לשם מצוה ועובר על ב"ת. ויש למחות בו כמו בתפילין לנשים. אלא שיש לחלק דתענית הוי דבר שאין ניכר ואולי מתענה ת"ח. והוא ידע בעצמו שעושה מחמת חומרא. וא"כ הא מיהא אסור לומר סליחות ברבים וכן לטעם הב"י בתפלת יוה"כ דאסור משום לא תתגודדו. או משום יוהרא. נראה דכמ"כ אסור לומר סליחות ברבים. אלא דהמג"א כ' דרק באמצע תפלת ש"ע אסור משמע דלאחר שמ"ע שרי. ולפי דברי אסור לעולם:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה