העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא מג · פירוש א
דאילו מאן דמוזיף כו'. כל השאילתא וביאורה שייך במקום שאין משפטי המלוכה כמבואר לעיל רסי' ב':
לא תכתיי' איסורא לחברך. פי' לא תנשוך. והוא לשון גמרא ע"ג ד' ל"ה ב' איבו הוי מנכית ואכיל פת אבי מצרי ופרש"י נושך. ואכילה שלא כדרכה מיקרי הכי בלשון מגונה. והוא לשון הנביא ג"כ מיכה ג' על הנביאים המתעים את עמי הנושכים בשיניהם וקראו שלום. ופי' בתו' ומפרשים דמאן דמוכיל להון כו'. וה"נ מפרש לא תשיך לאחיך. ולא תאכיל איסור ומפרשי הכתוב באיזה אכילת איסור אני מזהיר אסור נשך כסף וגו'. וידוע מליצת לשה"ק להסמיך לשון דומה לדומה. ועפ"י פירושו של רבינו ידענו שעיקר איסור שעל הלוה ליתן רבית אינו אלא כשהמלוה עובר. ונמצא הלוה מאכילו איסור רבית הא אם המלוה רשאי לקבל. אז אין אסור גם להלוה ליתן. והיינו דאיתא בירושלמי ע"ג פ"ה דכותאי דקסרין מותר להלוותן בריבית מפני שקלקלו מעשיהם. ואין בהם משום וחי אחיך עמך. והובא בתו' ע"ג ד' כ"ו ובפוסקים. ונתקשו בזה הראשונים ז"ל כמבואר בהגמי"י לס' משפטים סי' ל"ו בשם ראבי"ה והר"ש בר שלמה. שהרי עכ"פ איסור למלוה משום לפני עור. דמי התיר לו ליתן רבית. ובעה"ת שער מ"ו ח"א כ' בשם תשו' רמב"ן בזה"ל ואי ק"ל הא איכא משום ל"ע כו' ל"ק כיון שאין אנו מצוים להחיותו אף הוא אינו מצוה מללות דכתיב לא תשיך משום אזהרת דמלוה קא מזהר רחמנא ללוה. דהא לא כתב לא תלוה אלא לא תשיך עכ"ל. ועדין אינו מבואר כ"כ אבל בדברי רבינו מבואר יפה דפי' לא תשיך אין הכוונה לא תתן נשך. אלא לא תאכיל איסור. ומפרש שבאיסור נשך כסף הוא מדבר. וההכרח לפרש כך. דבל"ז יתור לשון הוא נשך כסף נשך אוכל וגו' הכתיב לא תשיך. וכבר נדרש ע"ז בב"מ ד' ס"א א' אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמ' לא תשיך לאחיך תנהו ענין לרבית כסף. וכ' התוס' דמלא תשיך לאחיך כסף ואוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל. ומש"ה פירשו התו' דנשך כסף אתי לרבות כסף ואוכל. ונשך אוכל לג"ש. ונשך כ"ד אשר ישך למהוי ג"ש מופנה משני צדדים וכ"ז אינו מבואר בגמרא שם. ועוד נדחקו בהא דתני' לעיל נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל ע"ש אבל לפי' רבינו מבואר כפרש"י שם בזה"ל שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך. ובסופו נאמר כל דבר אשר ישך. והרי"ף גריס שם שהרי כבר נאמר את כספך לא תתן לו בנשך ור"ל אי כתיב לא תשיך לאחיך כסף ידענו דקאי באיסור נשך דכתיב במלוה. אבל מלא תשיך לא משמע כלל לשון נשך. דפירושו הוא לא תאכיל איסור. ושני הפירושים אלו תלי' בשני תירוצים של התו' שם ד' ע' ד"ה מעות ש"י. שכ' ה"מ למיפרך תיפוק לי' משום לוה דקעבר משום בלא תשיך. אלא דעדיפא פריך. א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר עכ"ל. והישוב השני הוא כדעת רבינו. ובזה תלוי ג"כ פי' הסוגי' שם ד' ע' ב' לנכרי תשיך. מאי תשיך לאו תשוך. ופרש"י דלהס"ד קמ"ל שמותר אתה ליקח ממנו רבית. ודחי לא תשיך. ומקשה לא סגי דלאו הכי. ופרש"י דאי להתיר פשיטא מהיכא תיתי לי' למסרי. והכוונה כישוב השני של התו' הנ"ל וכדעת רבינו. דעיקר האיסור של הלוה הוא משום שמאכיל איסור למלוה. וא"כ לעו"ג פשיטא דשרי. אבל ליקח רבית שפיר איצטריך לאשמעינן. אבל התו' מפרשים דבין ליקח בין ליתן פשיטא דשרי לעו"ג. וע"כ קרא מצוה אתי לאשמעינן. ומש"ה אי תשוך שפיר דהוי מצוה משום ולא תחנם כמש"כ התו' אבל אי תשיך מקשה שפיר לא סגי' דלאו הכי. והיינו דהתו' לשיטתיייהו דאין נ"מ בין אסור הלוה להמלוה. ושניהם איסורים מצד עצמם. ואי ליתן פשיטא דשרי. ע"כ גם ליקח פשיטא דשרי מה"ת. וראוי לדעת דאפי' לדעת רבינו וסיעתו דאיסור שעל הלוה אינו אלא בשביל המלוה. מכ"מ כשהמלוה א"י שהוא רבית אסור להלוה משום ל"ע וגו'. והיינו דפסק הש"ע יו"ד סי' קנ"ט דמומר מותר להלוותו ברבית. והיינו כדעת רבינו ז"ל ובסי' קס"ח קס"ט ס"ז פסק דישראל שהערים ללות ע"י עו"ג מישראל ברבית. המלוה מותר וישראל עושה איסור. ור"ל אסור משום ול"ע. דוגמא לדבר אסורי כהונה לדעת הרשב"א שלהי נדרים והרא"ם בס' יראים דלא הוזהרו הנשים הפסולות משום לא יקחו אלא כשהכהן יודע ועובר בל"ת. הא כשלא ידע הוא גם המה לא הוזהרו. וכמש"כ באורך בפ' נשא סי' קכ"א אות ח'. ומכ"מ ודאי אסורין להאכילו איסור ועוברין משום ל"ע וכדתני' בת"כ קדושים אמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה כו'. והדבר מובן דהיא עצמה לא עדיפא מאיש אחר ועוברת על ל"ע. רק על עצם הלאו דלא יקחו אינה מוזהרת. ה"נ ברבית שהמלוה רשאי ליטול אין על הלוה איסור ליתן. אבל כשהמלוה א"י נהי דהלוה אינו מוזהר משום לא תשיך. מכ"מ עובר משום ל"ע וגו':