העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא מא · פירוש ט
וחכ"א כו'. נאמן אדם לומר זה בני בכור. סיום דברי חכמים הוא וכדמפרש הש"ס בב"ב שם לרבנן יכיר למ"ל. ומשני בצריך הכירא. פי' בבאו מחדש בכאן. ואין מוחזקין בא' מהן מי הוא הבכור ומי הפשוט. האב נאמן. ומדכ' רבינו לשון זה בדברי חכמים בחד לישנא דאמר ר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור. מבואר דעתו דבזה הבבא לא פליגי. ולא נחלקו חכמים אלא בסוף דברי ר"י שאמר וכשם שנאמן כו' כך נאמן לומר זה ב"ג או ב"ח. וע"ז פליגי וקאמרי דא"נ לומר כו'. וזהו פרש"י קידושין ד' ע"ח ב' ד"ה א"נ אפסו לא קיימי אבל לענין בכור לא פליגי ולא כפרשב"ם ב"ב שם ד"ה וחכ"א א"נ ולא בבכור ולא בחלל כו'. ומקור מחלוקתם ז"ל תלי' בשני פירושי התו' שם וביבמות ד' מ"ז א'. דהר"א מפאריש פירש דר"י מודה דמכי את הבכור יכיר דכתיב גבי בכורה לא למדנו אלא במקום שאינו פוסל בנו אחר ע"י דיבורו אלא משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר. הרי שהאמינו הכתוב לומר שהוא בן השנואה וממילא למדנו שנאמן על הבכורה אפי' נגד החזקה ולפסול בנו הראשון. ומפרש וכשם שנאמן אדם לומר כו' כמו שאנו מפרשין יכיר על כי את הבכור. ה"נ מפרשין יכיר על בן השנואה. ואע"ג שעיקרו של פרשה בבכורה מיירי ואחר שלמדנו דקאי יכיר על בן השנואה ג"כ. נמצא למד דבר החדש לענין בכורה וא"כ רבנן לא פליגי אלא על דרשה דיכיר על בן השנואה. וממילא נ"מ לענין בכורה אבל ברישא מודו והיינו כרש"י יבמות שם ד"ה יכירנו לאחרים שאם אין ב"ד מכירין כו' והוא כפי' הש"ס דב"ב שם לרבנן. וא"כ צריך לפרש סוגי' דב"ב שם בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר לא כרשב"ם שכ' דלר"י קמ"ל אפי' במקום חזקה. אלא ה"פ דקמ"ל אפי' בן השנואה יכיר. אבל לרבנן דלא קאי יכיר אלא על כי את הבכור למ"ל. כ"ז הוא דעת רבינו ופרש"י ואזדא ק' ת' רי"ד על פרש"י ע"ש וע' שו"ת חות יאיר סי' צ"ג. אבל התו' פירשו דר"י ס"ל כי את הבכור יכיר משמע אפי' במקום דפוסל את הגדול ממנו. ומזה למד ר"י דנאמן לומר ב"ג וב"ח אפי' שלא במקום בכורה. והפי מפרש רשב"ם בדר"י נאמן אדם לומר ואע"פ שמחזיקין אחר בבכור. ועל הא דקאמר ר"י וכשם כו' פרשב"ם וסברא הוא מדכתיב יכיר מה ל בכור מה לי לד"א. וא"כ רבנן דחולקין על נאמנות הבכורה (ג"כ) במקום שהוא נגד החזקה. ע"כ פליגי גם ברישא דר"י וקסברי דא"נ ג"כ לומר זה בני בכור והתו' דב"ב וקדושין ד' ע"ד הוכיחו פי' הר"א מפאריש שהוא דעת רבינו ופרש"י מהירושלמי דקידושין. והיינו דאי' שם מחלוקת אליבא דר"י אי נאמן לומר שאינו בנו או דלא קאמר ר"י אלא דנאמן לומר זה בני ממזר היינו שהוא מח"כ אבל לא לומר דאשתו זנתה והוא אינו בנו. וכפי' הפני משה. וע"כ פליגי אי למד ר"י מבן השנואה גם לעשות ממזר שאינו בנו כלל. אבל לשיטת התו' ורשב"ם היאך אפשר לומר הא דר"י דנאמן אדם לומר זה בני ממזר שהוא מח"כ אבל דוקא שהוא בנו. הא עיקר הדרשה מכי את הבכור נ"ל. ור"ל שבנו הגדול ממזר ואינו בנו. ולי נראה עוד להוכיח מגוף הסוגי' דב"ב דפשיטא להש"ס דלרבנן א"נ בבכור במקום חזקה ולרשב"ם ותו' מנ"ל הכי דילמא לא פליגי אלא בב"ג וב"ח דעלה פליגי ולית להו סברא דר"י והרי דעת בה"ג להלכה הכי כאשר יבואר. ודוחק לומר דסמכי על הא דאי' שם ת"ר הי' מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו שהוא בכור א"נ ומוקי הש"ס רישא ר"י וסיפא רבנן. אבל זה דוחק דבהא דשלחו לשמואל אכתי לא הביא הש"ס אלא ברייתא שנחלקו ר"י ורבנן. אלא כפי' רבינו וממילא כיון דפליגי בב"ג וב"ח פליגי בבכור נגד החזקה. ויש עוד להוכיח מקידושין ד' ע"ד דקאמר האב נאמן כדתני' יכיר וגו' ולרשב"ם לא מיירי בהא ברייתא בצריך הכירא כלל. וא"כ לא אתי אלא כר"י והי' להש"ס לפרש וכדר"י וכדתני' אלא כפרש"י ות"ק מודה ברישא [ובדרך פלפול נראה דתלי' במחלוקת רב ור"א בקידושין ד' ס"ג ב' לענין נאמנות האב בקידושי בתו דכתיב את בתי נתתי לאיש. וס"ל לר"א דנאמן אפי' לסקול ע"י דמקרא מלא דבר הכתוב ונאמן בכ"א. וה"נ מכי את הבכור לחוד נ"ל דלעולם נאמן על הבכורה אפי' לעשות ממזר. אבל רב ס"ל שא"נ לסקול וא"נ אלא לקרבן דכ"א נאמן בע"א (בכל איסורין) רק באישות אין דבר שבערוה פחות משנים. ובכה"ג האמינה תורה לאב אפי' בדבר שבערוה. אבל לסקול דכתיב עפ"י שנים עדים. ה"נ דאב א"נ ג"כ. וכן כאן מכי את הבכור לא נוכל למילף אלא במקום דליכא חזקה. והתם קיי"ל כרב]. נחזור לענין. דבמחלוקת המפרשים בדרשה תלי' פיסקא דהילכתא ג"כ. דהנה בה"ג בה' מילה ובשלהי ה' עריות פסק דלא קיי"ל כר"י אלא במקום בכורה והביא התו' ב"ב ויבמות שם וכתבו דרבינו חולק וס"ל דנאמן לעולם ויבואר לפנינו באות י"א בס"ד. ותליא בשני הפירושים דלפי' רשב"ם ותו' אפשר לפסוק כר"י במקום בכורה לחוד. דהלכה כר"י דיכיר דקאי על כי את הבכור משמע אפי' נגד החזקה. אבל מה שהעלה ר"י מסברא דה"ה שלא במקום בכורה לא קיי"ל כותי'. וז"ל בה"ג שם האומר בני זה ממזר א"נ דכי נמי קיי"ל הלכה כר"י דאמר נאמן דאמרינן והילכתא בכל הני שמעתתא כדשלח לי' ר"א לריב"ח ה"מ כדאמר על תינוק בין הבנים בכור הוא. דכיון דאמר על דזוטר מגדול ואמר האי בכור מגו דהימני' רחמנא על בכור דכתיב יכיר יכירנו לאחרים דממילא הוי גדול ממזר. במקום שאין בכור א"נ כו' הרי כפי' רשב"ם. אבל לפי' הר"א מפאריש א"א לפסוק כר"י בנאמנות הבכורה נגד חזקה אם לא שנפסוק כר"י בנאמנות בן השנואה. ודע דיש בזה עוד דעה שלישית. והוא ס' המכריע סי' ס"ד וס"ל דהאומר שאינו בנו א"נ לעולם. ולא האמינתו תורה אלא לפסול את בנו. ולענין בכורה נאמן לאפוקי מחזקה היינו שא' גוץ ונראה קטן בשנים. ואומר עליו האב שהוא הגדול. והובא דעה זו בקיצור בשלטי הגבורים בקידושין. וע"כ ס"ל ג"כ כהר"א מפאריש אלא ס"ל דרבנן פליגי על ר"י בתרי דרשי בהכרת הבכור דרישא. ובדרשה דבן השנואה ויש להקשות בב"ב שם לוקי הש"ס הברייתא דהיו מוחזקין כר"י ובתרי טעמי רישא בחזקה דגוף וסיפא באומר שהוא אינו בנו. וכדאיתא בקידושין ד' ס"ב ש"מ דחקינן ומוקמינן בתרי טעמי וכחד תנא כו' עכ"פ דעת רבינו לא כדבריו ז"ל. ודע דבמראה הפנים על הירו' ב"ב פ"ח כ' דהמכריע ס"ל כבה"ג ולפע"ד א"נ דנהפוך הוא דבה"ג כ' דבני זה ממזר לא אוקמי' אלא בעסק בכורה. והמכריע אוקי בכל ענין. אלא דוקא באומר שהוא מח"כ. ואפי' במקום בכורה א"נ לומר שהגדול אינו בנו. וע' תשובת הגרע"א סי' קכ"ח. וח"ס אה"ע סי' י"ג: