העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא לח · פירוש ה
ורופאין נמי אומרין לא צריכנא כו'. גם בזה כ' בתה"א בזה"ל ומיהו הא דאמר גאון אפי' היא ורופאים נמי אמרי לא צריכנא לא מיסתבר כותי'. הרבה שבחול אין עושין מדורה וחמין בכל יום. עכ"ל והביאו הה"מ וב"י ומג"א סי' ש"ל וסיים המג"א דכן המנהג שאוכלין חמין של אתמול. ונראה דעיקר טעמו של רבינו דביולדת איכא חששא יתירא שלא מענין גוף החולי. והיינו חלישות הדעת מזיק לה ומסכן כדאי' בשבת ד' קכ"ח לא צריכא בסומא מ"ד כיון דלא חזיא אסור קמ"ל איתובי מיתבי דעתה כו' הרי אע"ג דמצד הלידה ברור להמילדת שא"צ לנר. מכ"מ מחמת חלישת הדעת תוכל להסתכן. וה"נ ודאי מצי הרופא להבין עצם בריאותה שא"צ לחמין. אבל קלות דעתה לא מצי להבטיח ואולי תחוש היא ותסתכן ואע"ג שהיא עצמה אמרה שא"צ. דעתה קלה ולשעה ישתנה שקול דעתה. להכי עבדין לה כדעבדינן בחול. מיהו במקום דבחול ג"כ איכא נשי שאינן זהירין בחמין כ"כ. שוב ליכא חלישת הדעת ואין מחללין שבת אלא לפי אומדנא. והיינו דדייק רבינו כד עבדין לה בחול. וממוצא דבר יש לדון גבי יוה"כ שלא כמג"א סי' תרי"ז סק"ג דמאכילין אותה פחות פחו' מכשיעור ולמד מהא דסי' ש"ל ס"ד והיינו כהה"מ דאי סגי לה בלי ח"ש אין מחללין. ולמש"כ אין דמיון דהתם עיקר הטעם דליכא חלישת הדעת שהרי הרבה שבחול כו'. משא"כ ביוה"כ. וגם עיקר דין דמאכילין פחות מכשיעור אינו מוסכם אפי' לחולה לדעת הגאונים הראשונים כמ"ש סי' קס"ז אות ט"ו בס"ד. ובש"ע סי' תרי"ח דייק וכ' כשמאכיל את העוברת ואת החולה כו' ואיך נלמד יולדת דקיל מתרווייהו דסתמא אוכלת. וכבר כתבנו בסי' קס"ז שיצא הוראה מח"ז הגאון מוהר"ח זצ"ל דלא כמ"א וע"ש עוד מילתא בטעמא רבה. ויש לפנינו עוד מקום בעיקר המאמר להוכיח כדעת רבינו. דקשה הא דבבא מציעאה מג' עד שבעה אמרה צריכה אני מחללין אה"ש. משמע הא סתמא אין מחללין ומסיק אמרה אין צריכה אני אין מחללין כו' הא סתמא מחללין. והכי מיבעי לא אמרה צריכה אני אין מחללין כו'. ובה"ג פ' מפנין כ' בזה"ל טעמא דאמרה אין צריכה אני הא סתמא מחללין עליה אה"ש דספק נפשות להקל. וכ"כ ברי"ף בקיצור דסתמא מחללין. וכ"כ הרמב"ם ואם שתקה ואצ"ל אם אמרה כו'. וא"כ קשה רישא אמרה צריכה אני כו'. ובאמת בש"ע לא פירש אלא בבא שני' מג' עד ז' אמרה א"צ אין מחללין [ובסי' תרי"ז גבי יוה"כ אין הלשון מדויק וכבר עמד הגר"א ע"ש אבל בגמרא איתא. וצ"ל דה"ק אמרה צריכה אני מחללין אפי' הרופא אומר שא"צ. ולא דמי למז' ועד שלשים אם אמרה צריכה אני אין שומעין לה כל שהרופא אומר א"צ וכמש"כ הרמב"ן והר"ן בזה"ל כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן. הכל יודעין דמשום לידה אין סכנה לה לחמין ולשאר צרכי היולדת כו'. אבל מג' עד ז' אפי' רופא אומר שא"צ מחמת יולדת וחולי אחר אין לה והיא מודה לזה. אלא שמחמת לידה אומרת שצריכה שומעין לה. משא"כ בסתמא שאינה יודעת כלל. שומעין לרופא שאומר א"צ או לחברותי'. ומעתה למדנו דמיירי ברופא אומר שאינה צריכה. ובהכי מיירי ברישא כל שלשה אפי' אומרת שא"צ וגם רופא אומר שא"צ דומי' דסיפא ומכ"מ מחללין. ולדעת רמב"ן ז"ל צ"ל דלישנא דסיפא דוקא ורישא ל"ד והכי סוגי' דגמרא כ"פ: