העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא לה · פירוש ב
ואידי ואידי חייב בפרייעה ופרימה. פי' בין שמועה קרובה דכבפניו של מת דמי בין שמועה רחוקה. וכן פסק בה"ג ה' אבל ת"ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים שמועה רחוקה אינו נוהגת אלא יום א' וכל הסוגי' שבד' כ"א עד דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ומסיק עלה ואידי ואידי מחייב בקריעה וכל קריעה מעומד עכ"ל. והוא נגד פסק הרי"ף שהביא הא דפליגי בד' כ' ב' ר' מני ור"ח קורע או אינו קורע וכ' הרי"ף ומסקנא אינו קורע דליכא קריעה בלא ז' אלא בכבוד אביו ואמו אבל בחמשה מתי מצוה לא כו' וכ"כ הרמב"ן בס' תה"א ואחריו כל הפוסקים ז"ל. אבל רבינו ובה"ג פסקו להחמיר דאי משום הלכה כדברי המיקל באבל כבר אמרו בד' כ"ו ב' אבלות לחוד וקריעה לחוד. ותו הא כתיב בה"ג משמייהו דרבנן דבפלוגתא דאמוראי ליתא כללא הדא. וגם הרי"ף לא כתב אלא משום דמסקנת הסוגי' משמע דקאי בהכי. אבל לרבינו ובה"ג לא משמע הכי אלא מיישב אליבא דר' מני דהא דר' זירא אמר אבל על אביו ואמו קורע והולך אפי' בלא אבול היינו משום כבוד אביו ואמו. אבל אליבא דר"ח ניחא בפשיטו' דיש קריעה בלא אבול. וא"כ הוא מחלוקת דאמוראי בלא הכרעה. ובספק דברי קבלה כבר נחלקו הראשונים אי להחמיר. ע' מגילה פ"א בר"ן על הא דחזקי' קרי בטברי' בשני ימים ובטורי אבן שם. מיהו לי קשה ע"ז הפסק מצד אחר דהתו' ד"ה קורע כתבו שלא נחלקו ר"מ ור"ח אלא בהיתה שמועה קרובה בשבת ורחוקה לאחר השבת. אבל ברחוקה מתחילה לכ"ע אינו קורע. ובאמת בירו' משמע הכי בפשיטות וז"ל ר"א בשם ר"י הלכה כדברי מי שאומר שמועה קרובה בתוך ל' ורחוקה לאחר שלשים. הרי ששמע שמת לו מת ברגל לא הספיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשי' חברייא א' מכיון ששמע בתוך ל' מונה שבעה אחר שלשים א"ל ר' יוסי מכיון ששמע בשעה שא"י להתאבל כמו ששמע לאחר ל' ואין לו אלא יום א' בלבד. ר"א דקסרין בשם ר"י באת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל [פי' ולמחר נעשית רחוקה קורע ומתאבל. ולא דמי ליו"ט. והנראה משום דהירו' ס"ל דר' יוחנן אמר אין דברים שבצינעא נוהג ברגל. ולא דמי לשבת. וע' מש"כ לעיל סי' ט"ו אות ז' בס"ד] א"ל ר' חנינא אינו מתאבל [פי' קאתי שמועה קרובה בשבת ונעשית רחוקה קורע ואינו מתאבל והיינו ר' חנינא דתלמוד דילן] א"ל ר' מונא ויש קריעה בלא איבול [פי' היאך אפשר דקורע ואינו מתאבל. אלא גם אינו קורע כמו שא' ר' מני בש"ס דילן והוא ר' מונא דירו'. או חולק הירו' וסובר אליבא דר"מ דקורע ומתאבל] שכן על אביו ואמו אפי' לאחר כמה חייב לקרוע [דחוי לקושית ר"מ והיינו דר' זירא בש"ס דילן. ולית לי' להירו' סברא דמשום כבוד הוא] הרי דפליגי בשמע בשבת ומשמע דבשמועה רחוקה ממש לכ"ע אינו קורע. ובשלמא על הרי"ף לא קשה שכיון שפסק להקל אפי' בשמע בשבת אינו קורע לא הוצרך לפרש ולחלק בדבר. אבל לרבינו ובה"ג שפסקו להחמיר קשה. ונראה ליישב דעת רבותינו. דסבירא להו דוקא בשמע בשבת פליגי אבל בשמע אחר ל' לכ"ע חייב לקרוע דהא תלמוד דעת רבינו דשמועה רחוקה כשמועה קרובה לכל דבר. ושניהם מד"ק וממקרא א' והפכתי חגיכם לאבל. אלא שזה יום א' וזה שבעה והיינו שכ' רבינו ואידי ואידי חייב בפריעה. וקחשיב ואזיל כל דיני אבלות. משמע דאדאידי ואידי קאי. וכ"ז דלא כמש"כ הרמב"ן וש"פ דשמועה רחוקה לא בעינן אלא נעילת הסנדל להיכרא וא"צ שילך לביתו ויכפה מיטותיו ויתעטף בראשו שהרי ר"ח לא עשה אלא חלץ מנעליו ומיד הלך לבית המרחץ ולא כפה ולא עטף כו'. אבל רבינו כ' דחייב בעטיפת הראש וש"ד של אבלות. וא"כ אמאי לא קבעי קריעה כמו בשמועה קרובה והיאך מקשה בירו' וכי יש קריעה בלא אבל. הא איבול שעה א' מד' קבלה כמו איבול שבעה דש"ק. ותו מנ"ל דגרע שמועה רחוקה מליקוט עצמות דאינו מתאבל אלא יום א' וחייב לקרוע אלא ודאי עיקר איבול דכתיב בקרא הוא בשעת שמועה. דאז הוא בשעת חימום ואז ג"כ צריך לקרוע אבל אי לא התאבל בשעת חיובו א"צ להתאבל אח"כ אלא מדרבנן ממש. בתורת השלמה כמו בנדוי ונדרים. וה"ה אי הגיע השמועה רחוקה בשבת וא"י להתאבל בטל ד"ק ממש וא"צ להתאבל כלל מד"ק אלא מדרבנן. ואז א"צ לקרוע כמו בלא קרע כל משך שבעה שא"צ לקרוע כיון שאין לו אבלות כלל. ה"נ בשמע בשבת שמועה רחוקה או ש"ק ונעשית רחוקה והיינו דמקשה בירו' וכי יש קריעה בלא אבול ר"ל בלא אבול מן הדין מד"ק. ובתלמוד דילן דייק להקשות וכי יש קריעה בלא שבעה. דאילו בשבעה כגון דעבר ולא קרע בשמועה קרובה ודאי לכ"ע צריך לקרוע מדרבנן כל משך שבעה ימי אבלות וכדאי' בבריי' במי שלא נזדמן לו חלוק כו' דכל שבעה כשעת חימום דמי ע' ש"ע סי' שצ"ו. אבל בשעה א' דשמועה רחוקה א"צ לקרוע אלא בשעת חימום דשעת שמועה ולא למחר. ובזה נהירין שפיר פסק רבינו. אלא שהפוסקים חלוקין עליו וע' בה"ג ולא הזכירו דעת זו כלל: