אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא לג · פירוש ג

פירוש ב

דילמא עד דלא משיך כו'. עד סוף הענין. כל עין רואה אריכות דברי רבינו. ועירב שני הטעמים יחד. שמא יחזיק המקבל מתנה שלא כדין. וביאור טעם זה יבואר באות הסמוך בס"ד. ועוד טעם דאי מצריך לי' מר משיכה וחזקה סבר דילמא לא מתעביד מאי דקא בעי ומעייל טרדא בדעתי'. והרשב"ם כ' בד"ה מתנת ש"מ כו' ולישנא אחרינא מפרשינן ונראה בעיני דלהכי תיקון רבנן כו' שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו עכ"ל. ובאמת זה הפי' פשוט בלשון שמא תטרף דעתו עליו כדאי' ג"כ בד' קנ"ו ב' קונין מש"מ אפי' בשבת כו' שמא תטרף דעתו עליו. והתם ע"כ פירושו הכי. וא"כ יש להבין אמאי טרח רבינו כ"כ בטעם הראשון. אבל רבינו נימוקו עמו דלפי זה הטעם השני לחוד קשה מ"ש כולו מ"ש מקצתו דבעינן קנין היכא דלא קא מסיק אדעתי' מיתה. כאשר יבואר בסמוך מכ"מ הא חולה הוא. ויש לחוש לזה כמו בקונין בשבת לדעת התו' ורשב"ם דאפי' במקצת שייך חששה זו וקונין בשבת והובא בהגהת רמ"א ח"מ סי' רנ"ד [אלא שהרמב"ן חי' גיטין ר"פ הזורק פקפק ע"ז ע"ש] ותו הא מר זוטרא ברי' דר"נ בד' קנ"א ס"ל דאפי' מקצת לא בעי קנין. וע"כ מזה הטעם דחייש לטריפת הדעת. וא"כ מ"ט דרבא ומסקנת הסוגי' דבעי קנין. אלא ע"כ צ"ל דלא שייך כ"כ חששה זו שהרי יכול לילך ולקנות כדין ואי משום דזמנין דליתי' למקבל מתנה יהא יכול לזכות על ידי אחר וכדאי' בקידושין ד' כ"ו. ומשום מילתא דלא שכיחא דלא סמכא דעתי' לא תקנו רבנן. אלא משום שיש עוד טעם אחר שאינו אלא במתנה בכולו ויבואר בסמוך. ובהא פליגי מר זוטרא ורבא. דמר זוטרא ס"ל טעם שני לחוד. מש"ה אפי' במקצת לא בעי קנין דחייש לטר פת הדעת ורבא ס"ל בפי' שמא תטרף דעתו עליו שני כוונות כאשר יבואר. ולא שייך אלא במתנה בכולי [ורואה אנכי שראוי לבאר כאן שיטת רש"י ורשב"ם בזה הענין שלא ירדו ע"ס דעתם ז"ל דלפי הנראה מסקנת רבא דבמקצת בעי קנין היינו כמתנת בריא ממש. וא"כ מעות לא מהני קנין חליפין אלא אגב קרקע ומלוה בעי כתיבה ומסירה וכ"כ הטור סי' רנ"ג בשם הרמ"ה וש"ע שם סי"ח וס"כ. והב"י הביא דברי רשב"ם ע"ז והבין דבשיטת הרמ"ה קאי ותמוה טובא. שהרי בד' קמ"ז בהא דאמר שמואל דנותן שט"ח במתנת שכ"מ לא מצי למחול כ' הרשב"ם דאפי' מתנה במקצת מהני ע"י קנין. וא"א לומר דס"ל דשטרות נקנה בק"ס ולא כרב יהודאי גאון שהביאו התו' דא"כ היאך יתפרש מש"כ עוד רשב"ם בד' קנ"א א' בעובדא דרב עמרם ד"ה הני לעמרם ברי. כגון שקנו מידה א"נ בל"ק כו' ואי איתא מאי קאמר והא לא משך. הא קנין מהני אפי' בבריא. אלא דוקא משום דמ' שכ"מ הוא מהני קנין אפי' בשטרות וגם קשה להבין מה שכ' עוד רשב"ם בד' קמ"ז שם ומיהו אם עמד חוזר אם הוא מתנת שכ"מ במקצת כדפסקינן לקמן וכבר הודה מהר"מ לובלין ז"ל שאין לזה הבנה וע"ע ביאורי הגר"א ח"מ סי' רנ"ג ס"ק מ"ב שנשאר בקו' אבל דעת רשב"ם ז"ל דאפי' רבא מודה דקנין מיהא מהני בכ"ד אפי' במעות ושטרות. והכרח לזה סוגי' דד' קנ"א ב' איתבי' רבינא לרבא כו' מה גט דלאו בר קנין אף האי נמי דלא קנו מיני'. וקשה תיפוק לי' דלא מהני קנין במעות. וא"ל דבקנין אגב מיירי דא"כ הא גט נמי מיקני באגב קרקע לפרש"י גיטין ר"פ הזורק. וכבר תמה ע"ז הגאון בקצה"ח שם. ולא יישב מאומה. אלא מוכרח דרבא מודה דמעות ג"כ מהני קנין חליפין בשכ"מ ומיקרי מתנת שכ"מ לענין דלא מהני מחילה. והיינו מש"כ הרשב"ם ומיהו אם עמד חוזר כו' מדקיי"ל כרבא דלא כמ"ז דהא דתנן אם עמד א"ח אפי' בלא קנין. וא"כ דבעינן קנין. ובמעות ושטרות לא מהני קנין בחייו. א"כ יוכל לחזור אבל אם לא חזר מהני המתנה כדתנן בגיטין תנו מנה לאיש פלוני יתנו לאח"מ. ובעי לאוקמי אליבא דרבא בקנין. וממילא במידי דמהני קנין דיש לו דין מתנת בריא מחיים שא"י לחזור מכ"מ אינו אלא מתנת שכ"מ שנקנה לאח"מ כמו למר זוטרא בלא קנין. ואחר כותבי מצאתי בשו"ת דרכי נועם חח"מ סי' כ"ז שהעיר בזה. ואל תתמה ע"ז שיהא אינו יכול לחזור ומכ"מ היא מתנת שכ"מ שהרי כמ"כ כ' רשב"ם בד' קל"ה ב' דאומר מהיום ולא"מ קונה גוף מהיום. ומכ"מ כ' בד' קל"ז ד"ה ומודה ר"ש שאם נתנן במ' שכ"מ לא עשה כלום. דה"ה באומר מהיום ולא"מ. וכבר עמד גם ע"ז בקצה"ח. אבל דעת רשב"ם דאע"ג דאינו יוכל לחזור מכ"מ לא זכה אלא לאח"מ כמו מ' שכ"מ וכבר קדמו אחריך. ולזה כיוונו התו' גיטין ד' ט' א' ד"ה ואינו חוזר בעבד. שהקשו הא לא קנה אלא לאח"מ. ויישבו שכתב לי' מהיום וא"א לומר שכונו לשיטת ר"ת בב"ב ד' קל"ה דא"כ מתנת בריא ממש הוא. אלא לדעת רשב"ם הוא. ועדיין ק' הא מתנת שכ"מ הוא. אלא משום שא"י לחזור בו כמתנת בריא. וס"ל שיוכל לחזור בו אם ימות לא יקנה. אלא בעבד א"י לחזור שכבר יצא עליו שם חירות. עכ"פ דעת רשב"ם דאפשר להיות מתנת בריא שא"י לחזור. ואינו קונה אלא לאח"מ. ומקור הדברים הוא ברשב"ם שם ד' קי"ג ב' ד"ה רצו עושין דין כו' וה"מ דאם רצו עושין דין דמשמע דאפי' החולה א"י לחזור בו כגון מתנת שכ"מ במקצת ודאיכא קנין דתו לא מצי למיהדר בי' כו'. הרי דקרי להאי גוונא נחלה וירושה. וע"ז כתב ביום אתה מפיל נחלות וא"א מפיל נחלות בלילה. ולא בחלוקת ירושת אחין כמשמעו. דבודאי אינו אלא כחלוקת שותפות. ואינו נצרך לדינא ודיינא. אלא בכה"ג דהאב מצוה. ובזה ניחא הא דאיצטריך לחקת משפט לרבויי כל שאר נחלות דמביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד. ולכאורה תמוה דמאיזה טעם יש לחלק דירושת בנים לא הוי כחלוקת שותפות יותר משארי ירושות. אבל באמת לא מיירי אלא באב המנחיל מדעתו. ואיצטריך חקת משפט לשארי ירושות דממילא אלא דבעינן דינא ודיינא להכיר את היורש והשאר הקרוב ביותר. מיהו עדין ק' מנלן לפרש במצוה מ"מ בקנין. דילמא מיירי במצוה כל נכסיו ולדון לאחר מיתה. ומנלי' להש"ס ד' קי"ד א' לאוקמי' הא דר"י בקנין. דילמא בלא קנין. שנימא באמת דצוואת שכ"מ מה"ת. אבל מדכתיב ביום. ללמד שביום רצו עושין דין. ש"מ דיכולין לשפוט מיד. דמש"ה אמרינן דיכולין לדון בעדותן. ואי בשכ"מ כמשמעו דיכול לחזור דגמר הדין לאח"מ. אין נעשה דיין כמי שרואה בלילה. דאין עד נעשה דיין. משום שאין רואה בשעה שיכול לדון. ולא כהתו' שכ' הטעם משום דאז אינן ראוין להעיד. דס"ל דקבלת עדות בלילה בדיעבד לא מהני כמודין וכשיטתם ביבמות פ' מ"ח. אבל הרשב"ם סובר שהטעם משום שאין ראוי אז לדון ונצרך להעיד ואין עד נעשה דיין. וכ"כ רש"י בתשובה שהביא הרשב"ם שם. וכ"ת א"כ מוכח מכאן עיקר הדין דאין עד נעשה דיין. ולמאי נצרך הרשב"ם להעלות דרשה דועמדו לפני ה'. ובאמת בחי' הרמב"ן ז"ל כתב דמכאן למדנו עיקר דין זה. אבל גם בזה צדק הרשב"ם לטעמי' דאי מכאן לא למדנו אלא דברואה בעת שאינו ראוי לדון. לא מצי להיות דיין עפ"י ראי' זו. אבל ברואה ביום ומעיד לפני אחרים אפשר דמצי אח"כ להיות דיין בעצמו [והרמב"ן לטעמי' דמפרש הא דבלילה לא. משום דראה בשעה שאינו ראוי לקבל עדות. וע"כ ניצרך להעיד פעם אחרת ושוב אינו נעשה דיין הרי מבואר דאין עד נ"ד] נחזור לענין דבע"כ מיירי האי קרא באופן שיכולין לדון מיד. דאי יכול לחזור. ועיקר הדין לאח"מ. הוי כרואה בלילה. ושוב אינן יכולין לדון אפי' לאח"מ. אלא בקנין וא"י לחזור. ומכ"מ מיקרי נחלה וירושה ולא מתנה. ומזה למד עוד רשב"ם דבכל אופן שא"ר לדון בשעת ראית עדות. דמי לראו בלילה. והיינו דאמר ר"י שנכנסו לבקר את החולה ולאפוקי הזמינן. ור"ל רב יהודה דפסק כר' יוסי א"א למעט כיון להעיד לחוד. אלא הזמינו דדמי להעידו בב"ד. מיהו אנן קיי"ל כר"נ ונתמעט ה"ה כיון להעיד. ומכ"מ לא מיעט הרשב"ם אלא כ"ז שהם העדים. משא"כ כשאחרים מעידין לפניהם כמבואר בד' ה' ואין עד נעשה דיין כו' וגם אם ראה כו' אא"כ מעידין אחרים בכניו כו' והא שהקשה הרשב"ם בד"ה ג' שנכנסו כו' מסוגי' דרה"ש ראוהו ג' כו'. ר"ל דאי נימא שכיונו להעיד בשעת ראי'. מאי מהני שהשנים מעידין לפני הא'. דבזה ביטל הא' את עדותו שכיון עליו. וה"ז כמו נמצא א' מהן קרוב או פסול. וא"כ עדות השנים ג"כ בטל זהו שיטת רש"י ורשב"ם בעומק סוגי' זו ומיושב כל קושיות התו' שם. ועפ"י זה יובן פרש"י גיטין ד' ט' ב' ד"ה לא יתנו לאח"מ ואפי' רבנן כו' נהי דלהכי זכה בי' דלא מצי למיהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידי' כו'. והתו' תמהו ע"ז מאוד. וגם סיימו שרש"י חזר בו בד' י"ג. וכ"ז אינו אלא תימא. וכבר פלפלו האחרונים ז"ל בזה אבל יבואר בפשיטות כוונתו ז"ל. ומתחלה נקדים דעת הרי"ף ורמב"ם שכ' הרי"ף ג"כ דרבנן מודי בגט שחרור שאינו משוחרר עד שיגיע גט ליד העבד וכדתנן תנו גט כו' שטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאח"מ. ונושאי כליו ז"ל מחו במאה עוכלי מהא דהולך ותן גט זה לאשתי. ומהרבה סוגיו' בקידושין דמהני שחרור ע"י אחר לגמרי. איברא הרמב"ם רפ"ז מה' עבדים ביאר כונת הרי"ף לחלק בין זכה לתנו וכמש"כ הלח"מ שם. ועדין ק' הא דהולך ותן גט זה לאשתי אבל באמת לא כתב הרי"ף ורמב"ם זה הדין אלא בשחרור והטעם דלמאי אמר תנו למאי יתנו להעבד זה השטר. בשלמא מנה וכדומה ניחא דעיקר הכוונה שיקבל המתנה לצרכו. וכן בגט אשה בעי' גוף הגט לגבות כתובה אבל בשחרור מאי בעי השטר לידו. אלא לא גמר לשחררי' עד שמקבל השטר לידו משא"כ בזכי מיהו עיקר שלמדו רבותינו ז"ל זה החידוש הוא מבואר בסוגי' דשם ד' י"ג ב' דמקשה למאן דמפרש בשכ"מ טעמא דמת הא מחיים נותנין טעמא דאמר תנו כו' וכל הפלפול כזה תמוה דבשחרור מא"ל. ואי תימא דקמ"ל דאין שחרור לאח"מ וקמ"ל כמש"כ התו' שם ד"ה לא יתנו לאח"מ דאע"ג שמינה המגרש בחייו כו' א"כ בנוח י"ל דקמ"ל אע"ג שכבר כתב הגט ומכש"כ לגי' הרי"ף תנו גט זה כו' ובל"ז ישוב התו' לא שמיע ול"ס לי' ז"ל. ויותר קשה סוגי' דב"ב ד' קנ"א דרבינא ורבא תרוויהו מוקמי למשנתינו בשכ"מ. אלא דרבא מפרש הסיפא במצוה מחמת מיתה ורבינא מפרש משום דאפי' במקצת מהני. ובשלמא לרבא ניחא דסיפא במנה מהני לאח"מ משא"כ בגט ושחרור אבל לרבינא דאינו חוזר דהוי מתנת בריא אמאי בשחרור לא מהני. הן אמת דהתו' מפרשי משום שלא קבל השליא לידו. אבל הרי"ף גריס זה וגם א"כ פשיטא וכמש"כ. אלא קמ"ל דלא מהני כאן תנו כזכי וכמש"כ וכ"ז בשחרור. אבל בגט אשה אי מיירי שעשתה האשה שליח לקבלה וזכות הוא לה. הא באמת מהני בתנו. וע"כ כשחוב הוא לה וא"כ פשיטא והיינו דהוי הש"ס דע"כ עיקר משנתינו קמ"ל דמחיים מהני. כ"ז שיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל ולפי זה מבואר דאפי' במתנת בריא ממש לא מהני תנו כזכי בשחרור. שהרי לרבינא היא מתנת בריא ממש אע"ג דלא בעי קנין וכשיטת הפוסקים ז"ל. ועתה נשובה לפרש"י ז"ל שגם הוא דייק כמ"כ בסוגי' זו כמו הרי"ף. אלא שמפרש הטעם משום שהוא מ' שכ"מ. דאפי' למ"ז ורבינא דלא בעי קנין. אינו אלא לענין דאינו חוזר אבל מ' שכ"מ היא ומש"ה לא מהני בשחרור לאח"מ כמו לענין אחריך במהיום ולא"מ. והיינו דהשמיענו משנתינו דאע"ג בתנו מנה לפלוני יתנו לאח"מ אבל בתנו שחרור לא יתנו לאח"מ שאין שחרור לאח"מ ומיהו אי כבר יהיב לעבד מהני משום דכבר נקרא עליו שם ב"ח. וכ"ז בעבד. אבל בגט אשה אי מיירי בזכות לה כגון שעשתה שליח לקבלה. באמת יוכל ליתן לה וכבר זכה בו שהרי קיי"ל בגיטין ד' ע"ג דבגט לא שייך דין שכ"מ גזירה שמא יאמרו יש גט לאח"מ. וממילא אפי' הגיע ליד השליח מהני כמו בבריא ממש. וע"כ בחוב הוא לה ולא זכה לה א"כ פשיטא וצ"ל דמשום הא מחיים נותן. ושפיר מקשה ליתני כתבו. מיהו כ"ז לאוקימתא דשכ"מ אבל לאוקימת' דר"ז בבריא. פי' משנתינו רישא דומי' דסיפ' וקמ"ל דלא מהני מעמד שלשתן בגט ושחרור והשת' מבוא' יפה פרש"י. דבד' ט' דמפרש הש"ס בפשיטות בשכ"מ כדמוכח מהישוב מדשלח רבין כו' דקדק יפה אמאי לא יתנו לאח"מ בשחרור. בשלמא לרבא ניחא שהרי אפי' בתנו מנה כו' אינו מתנה כלל מחיים. אבל לרבינא דס"ל דאינו חוזר וא"כ אמאי בשחרור לא יתנו לאח"מ ומש"ה פי' דמכ"מ אינו משוחרר עד דמטא לידי' והוי משוחרר משום שנקרא עליו שם ב"ח. אבל ביד השליח לא הוי משוחרר עד דמית ואז לא מהני שחרור. אבל במשנה דייק אליבא דמ"ד בבריא דתנו כזכי ממש וגמר השחרור ואמאי לא מהני. אלא משום שלא קבל לידו עדין וקמ"ל דלא מהני מעמד שלשתן בגט ושחרור. משא"כ לאוקימתא דשכ"מ א"א לפרש בשלא קיבל השליח לידו דא"כ פשיעא שאין גט לאח"מ. וכבר כתבנו שישוב התוס' לא שמיע ולא ס"ל ז"ל. אלא אע"ג שקיבל לא מהני משום דמתנת שכ"מ הוא. והיינו דאשמעינן משנתינו. וזה ברור ודו"ק]:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה