העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא לא · פירוש ב
התם יהודה גופי' לוה הי' דכ' שלחה הנער אתי. בגמרא אי' הכי הא קבלנות הוא דכתיב תנה אותו על ידו ובל"ס יש לבאר שני הגירסאות. ותרווייהו מקובלים מגאונים קדמונים הם. ותרווייהו צריכים באור. וגי' הגמרא כבר עמד המהרש"א דהפסוק תנה אותו ע"י ראובן אמרה ולא יהודה. ונהי שיישב דודאי לא גרע יהודה מקבלת ראובן. אבל עדין מי סני להש"ס להביא קרא דיהודה גופא שאמר מידי תבקשנו. וגם זה קשה דראובן ויהודה עדיפי מע"ק. אלא כנושא ונותן ביד הוי. שהרי קבלו מיעקב לידו. והרי הוא כלוה ממש וכגי' רבינו באמת. והרשב"ם נזהר מזה יפי' בזה"ל כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנו לך עכ"ל. ר"ל לא שקבלו לידו לבדו. אלא כל האחים קבלוהו לידם. והוא לבדו ערב ע"י כולם. וכאילו קבלו לידו אבל עדין קשה טובא הא יהודה בכלל האחים הוי. והוי כשותפים שנפקדו וכ' הרא"ש בפ' שבועת הפקדון דשנים שלוו מא' אחראין וערבאין זל"ז. והסכימו הראשונים ז"ל דה"ה בפקדון וכדאי' בח"מ סי' ע"ז ס"א ולא מקרא דיהודה נ"ל אלא מקרא דכתיב וכיחש בעמיתו כמבואר בירו'. ולדעת רמב"ן ורא"ש שותפים ע"ק ג"כ הוא. והי' נראה מכאן ראי' למש"כ הרמ"א בשו"ת סי' כ"ז לחלק בין נושא דפקדון ולא כל הפקדונות שוות. ואין דבריו מבוארים כ"כ. והתומים בסי' הנ"ל פי' דבריו לחלק בין פקדון שכל הנאה של הנפקדים כמו שואלים ודמי ללוים. לשותפים בשמירה פשוטה. אבל כבר דחה התומים בעצמו מדברי הראשונים ז"ל. ותו הא יסוד דבריו באו ליישב דברי בעה"ת שהקשה מהא דפ' המפקיד (בבא מציעא ד' ל"ד ב)' שותפין ששאלו כו' וכן הקשה הר"ן שם והתם בפירות מיירי. ואי' בב"מ ד' צ"ד ב' דשואל בהמה אין כל הנאה שלו והא בעי מזוני' ובעי' נטורי. ובשלמא לענין אונסין לא חילקה התורה וטעמי התורה אינם אלא בדרך כלל. והפרטים חוקים. אבל לענין זה שלא נתפרש בתורה מנלן לחלק. אבל יש לנו לחלק בא"א. דעיקר יסוד זה הדין מהירו' שלמד מהא דתני' וכיחש בעמיתו פרט למכחש בא' מן השותפין. א"ר יוסי הדא דאמרת שנים שלוו מא' אע"פ שאין כותבין אלא פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה חייב כל א' לשלם הכל. ופי' הרמב"ן דכי היכי דאמרינן בשנים שהפקידו אצל א' שאם בא הא' ליטול את שלו אין שומעין לו. ולא יכול לומר לזה כל א' ממנו נתחייבת בחלקי אלא יכול לומר לא נתחייבתי אלא לשניכם אף שנים שלוו מא' יכול המלוה לומר לשניכם הלוויתי ואין א' מהם יכול לפטור עצמו בתשלומי חלקו. אלא כ"א חייב לשלם הכל. עכ"ל. ולכאורה הדבר להיפך דמכאן יש ללמוד דשנים שלוו מא' אין יכול לתבוע מא' כלום עד שיביא גם השני. כמו בשני מלווים שאין מתחייב אלא לשניהם יחד. אבל הענין והטעם דשני מלווים כו' משום דלמאי נתחברו שניהם זל"ז ילך כ"א ויפקיד חלקו בפ"ע אלא משום שיהא בתשלומין משועבדים זל"ז. ואם יסלק לא' מהן החצי ולהשני לא יהי' לו במה לשלם יוכל השני ליקח מהראשון חצי חלקו. דמשועבד חלקו לו כערב וממילא אין לו לשלם חלקו של א'. דכמו שאין לו ליתן לא' כל החוב. משום שאין רצונו של השני שיהא פקדונו ומעותיו ביד אחר. ה"נ אין לו למסור שעבודו ליד אחר. וממוצא דבר אתה למד שאם שני המפקידים או המלוין הם שותפים ממש. שאם רצה ליתן לא' הכל הוא רשאי. כמ"כ יכול כ"א להכריחו ליתן לו חלקו החצי כמבואר בסי' קכ"ב דשותפין יכול א' מהן להכריחו לידון על חציו והסמ"ע והש"ך נתקשו ליישב רומיא דפסקי אהדדי. אבל למש"כ ניחא שפיר. דבסי' ע"ז לא מיירי בשותפין ממש. אלא דנשתתפו בזה הלוואה או פקדון. עכ"פ עיקר הטעם הוא דדיינינן דלאיזה ענין נזדמנו לפונדוק א' אלא להשתעבדות. ומש"ה כ' הרמ"א דמי שמת והניח ב' בנים נותנין לכ"א חלקו ונתקשו ג"כ בטעמו ש"ד. אבל פשוט דלא נשתעבדו מעולם זל"ז ולא נכנסו לערבות וכ"כ באורים. והשתא שפיר הוכיח הירו' דשנים שלוו נעשו ערבים זל"ז. דלמאי נזדמנו יחד אם לא להשתעבדות זל"ז. וה"ה שנים ששאלו או שקבלו פקדון אמרינן ג"כ למאי הפקיד ביד שניהם אלא כדי שיהו שניהם ערבים זל"ז. וכ"ז במלוה מעות דאפשר הי' לו להלוות לכל א' חצי המלווה בפ"ע. וה"נ מפקיד חפץ שהי' א' יכול לשומרו. או משאיל בהמה לשנים כשהם יחד ואם הי' רוצה לעשות טובה לשניהם. הי' יכול להשאיל לזה יומו ולזה יומו. וע"כ כדי לשעבד זל"ז. אבל במפקיד בהמה שאין בכח של א' לשמרו ומש"ה מסרה לשניהם. אין שום אומדנא על ערבות. אלא שנזדמנו שניהם לעמוד על שמירתה. והיינו דאי' בב"ק ד' י' מסר שורו לחמשה ב"א שהביא הרמ"א בתשובה שם. ובהכי יתיישב ג"כ הא שהקשו מהמפקיד. שותפים ששאלו ושלם א' מהן מהו. ולמש"כ ניחא בפשיטות. דהתם מיירי בשותפין בקרקע ושאלו פרה לחרוש בה. וכשנאנסה כל א' חייב בחצי ולא יותר שאין ראי' שנשתעבדו זל"ז. אלא א' מהם שואל לטובת השותפות ושניהם חייבים באחריותו. וה"ה בעובדא דידי' ז"ל. בג' אפוטרופסים שלא נעשו ערבים זה לזה. והיינו דאמרינן שלא הועמדו יחד אלא לצורך השמירה ולכלכל בעסק שטובים השלשה מן הא' ולא בשביל שעבוד התשלומין. ועפ"י זה ניחא גם בנ"ד שאחי בנימין נזדמנו יחד לשמירתו וכולי האי ואולי יקרנו אסון ולא על תשלומי' אם יקרנו אסון. ובאמת זה סברא אלימא ליישב פי' הרשב"ם ז"ל שפי' שיהודה נעשה ערב עבור חוב כל אחיו לאחריות בנימין וע' מש"כ הט"ז בסי' קכ"ט בפי' הסוגי'. אבל כ"ז דחוק. דלמאי ניצרך יהודה לערבות לימא שלחה הנער אתי שיהא הוא הלוה. וכמש"כ רבינו. וגם לשון תנה אותו (ע"י) לא משמע כפי' רשב"ם שיהא כמו (על ידי). ותו מאי ראי' מהשתעבדות לשמור ולהשיב דבר שהוא בעין להשתעבדות על מלוה דבר שאינו בעין. ועל גי' רבינו שהקשה שיהודה הי' לוה קשה דיהודה אמר אנכי אערבנו. כי עבדך ערב את הנער. אבל האמת יורה דרכו. דעל בנימין עצמו הי' לוה ממש. ונשתעבד להשיבו אל אביו. ולא נשתתף כלל עם אחיו. אבל הערבות הוא על חובות דבנימין. שהרי יעקב נתיירא לאסון. משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה כדאי' במ"ר בפרשה זו ואין קטרוג אלא על איזה חטא. וע"ז ערב יהודה לשלם עונות בנימין אם יתחייב ביד. אדם כמעשה דגביע או בידי שמים כענין כופר נפשו תחת נפשו. ודוד אמר מי יתן מותי תחתיך. וכתיב נתתי כפרך מצרים וכדומה. ואין זה דבר שאין לו קצבה דלא מהני לדעת הרמב"ם פ' כ"ה מה' מלוה הי"ג. [ומקור דעת הרמב"ם בערב דתליא במש"כ בה' מכירה פי"א לענין קנין בדבר שאין לו קצבה וע' בכ"מ שם שדקדק מקורו של רבינו. ול"נ להוסיף מגוף הסוגי' דגטין ד' נ"א מתיב ר"ה בר מנוח מתו בנותיהן ניזונות מנכסי' בני חורין והיא מנ"מ כו' ומשני בשקנו מידו. ופרש"י דמקשה לעולא שהרי אין כתובין. וקשה הא עולא משמי' דר"ל קאמר לה. ור"ל מפרש בפ' הנושא בשטרי פסיקתא. אלא ע"כ מיירי בלא קנו מידו. דאי בקנו פשיטא בשלמא לר"י קמ"ל שיכול להתחייב. אלא לר"ל אי קנו מידו פשיטא. הן אמת שהתו' כתבו דקמ"ל דל"ח לצררי. אבל מגמרא זו מוכח דליתא סברא זו מדמפרש לר"ל בשטרי פסיקתא. אלא דלר"ל א"א לפרש הסיפא אלא דקמ"ל דכותבין ממילא מש"ה ניזונית מנ"מ וא"כ מאי מקשה ר"ה ב"מ לעולא אליבא דר"ל. ולר' יוחנן ודאי לא קשה. שהרי מוקי במחייב עצמו בשטר והרי הוא כתוב. אלא ע"כ הקושי' דוקא לר' חנינא. וה"ק בשלמא לר"י ור"ל אפשר דמזונות מיקרי קצובין. והא דאין אשה ובנות ניזונית מנ"מ משום דאין כתובין. והכא הוי כתובין כמש"כ. אבל לר"ח דהטעם דאשה ובנות משום דאין קצובין. א"כ מחייב עצמו לזון ב"א הוי ג"כ אינו קצוב ולא כשיטת התו' בפ' נערה ובכ"מ לחלק בין מזונות דבנותיו למזונות דב"א. אלא כל מזונות שוין וא"כ בשלמא הא דמתחייב בדבר שאינו קצוב ניחא. דשאני פסיקתא דמצי להתחייב גם בזה כמבואר באה"ע סי' קי"ד וע' בב"ש שם. אבל לענין נ"מ קשה הא אינן קצובין. ומשני בשקנו מידו והיינו רבותא דאע"ג דבכ"מ לא מהני קנין בדבר שא"ק הכא בפסיקתא מהני. וכ"ז לר"ח אבל לר"י ור"ל מתוקם בא"א כמש"כ. והנה בכתובות שם דקאמר ר"א אין כותבין. ומקשה מהא דתנן והיא ניזונית מנ"מ ומשני בשקנו מידו. והי' אפשר לפרש במחייב עצמו בשטר. אלא פשיטא להגמרא דמתניתין מיירי בפסיקתא. וא"כ הא דניזונית מנ"מ ע"כ או כר"ל דקמ"ל דכותבין. או כר"ח דקמ"ל דקנין מהני אע"ג דהוי א"ק. וסתם הגמרא לר"א כר"ח. הרי למדנו תרתי. חדא דהלכה כר"ח. ותו דאין קנין מהני בדבר שא"ק ובזה ליכא פלוגתא. אלא דלר"י ור"ל י"ל דמזונות מיקרי דבר הקצוב. ור"ח ס"ל דהוי אינו קצוב. ונמצא דסוגי' דפ' הנזקין שהקשה הרמב"ן ז"ל מינה על הרמב"ם היא עיקרה של פסק הלזה. אלא דתלי' בפירושה] דכיון דחש יעקב שיקרהו אסון והיינו מיתה וכדאי' כתובות ד' ל' א' וע"ז ערב נפשו תחת נפשו ואין לך קצבה גדול' מזה. והכל בכלל וה"ז דומה לאומר תן לו אפי' מאה אלף ואני ערב. דאע"ג שאפשר שלא יתן כ"כ. מכ"מ לכ"ע משתעבד ומקרי יש לו קצבה. ולא קשה דא"כ דערבות על חוב עונות דבנימין הוא. הא לא הי' כמו בשעת מתן מעות דלא מהני ערבות. הא ל"ק דעיק' הטעם דלא משתעבד משום שלא על אמונתו הלווהו. והוא לטובת הלוה קאמר שלא יהא נוגשו וחונקו בשוק. אבל הכא יהודה לטובת עצמו נשתעבד. דאי לא קיבל על עצמו ערבות זו. לא הי' יעקב לוה לו את בנימין שמא יקרנו אסון. וזהו פי' הפסוקים אנכי אערבנו. את עוונתי. מידי תבקשנו. את גוף בנימין והיינו דאי' במ"ר פ' ויגש הה"ד אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו. תקעת לזר כפיך. מידי תבקשנו. נוקשת באמרי פיך אם לא הביאתיו וגו'. ולכאורה מאי ניהו ג' דברים אלו הא חד מילתא נינהו. אבל היינו כמש"כ דיש כאן ג' דברים הערבות על עונות. והמלוה דבנימין. והנדוי. וכשנתפס בנימין על הגביע אמר כי עבדך ערב את הנער מעם אבי. פי' הנני ערב לשלם נשיו ועון הגביע משום שלקחתיו מעם אבי לאמר אם לא הביאותיו וגו'.. והשתא שני הגירסות מכוונים ומיושרים דגי' רבינו ה"פ שמקשה שאין ראי' לערבות מיהודה. שלוה הי' על בנימין עצמו. ומש"ה מהני הערבות על שילום עונותיו. וגי' הגמרא ג"כ בא להקשות דהתם ערבות על עונותיו הי' כמו ע"ק ופי' דאפשר היה שיקבל יהודה ע"ע אם יוגדל עונשו דבנימין לפגוע בנפשו כמו שחש יעקב וקרהו אסון. וזה דומה למי שאין לו במה לפרוע חובו. אבל אם יהא עונשו לקבל יסורין לא ימסור יהודה נפשי' וגופו תחתיו. וא"כ מיקרי ערב. אבל יהודה קיבל ע"ע אפילו יסורים וכדומה. שלא יפגע השטן המקטרג בבנימין מאומה. וזה נקרא ע"ק. שהרי אפי' יש בכח דבנימין לשלם יפרעו ממנו. ובזה לא מצינו במאמר יהודה אלא במאמרו של ראובן שאמר תנה אותו על ידי. ולא אמר עמי ואני אשיבנו אליך. אלא על ידי. משמע דבסתר כנפיו יחביאהו מכל צרה ולא יהא זז ידו ממנו. ויהודה לא גרע שעבודו ממה שאמר ראובן. ושני הקושיות חזקות: