העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא כז · פירוש ג
למימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא ואע"ג דלא קא עביד מדעם. משמע דמכש"כ אי קא עביד מעשה דעובר על לא תשנא וגו'. וקמ"ל דאפי' בלבבך לחוד עובר על לא תשנא. וכ"ז בעושה מעשה עמך. דאי בעובר עבירה שרי אפי' הכאה וכש"כ שנאה בלב וכדמסיק רבינו להלן אבל לא נהיג כשורה שרי למשניי' ולמילטיי' ולמיעבד בי' מעשה כו'. והרמב"ם ה' דעות פ"ו ה"ה כתב כל השונא א' מישראל בלבו עובר בל"ת שנא' לא תשנא כו' אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. הרי מפרש דדוק' בשנאה שבלב הכ' מדבר ולא בעושה מעשה מחמת שנאה. ותלי' בגי' דברייתא דלפנינו בגמרא אי' ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכ"מ. וכן הביא רבינו. ויש לפרש דה"ק דבשנא' שבלב לחוד מדבר וכש"כ שמוציא מן הלב ועושה מעשה אבל בת"כ שם הגי' ת"ל בלבבך לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב. מבואר שאין אזהרה זו אלא בשנאה שבלב. ולא בעושה מעשה. והיינו שהביא הכ"מ ברייתא דת"כ ולא הגמרא. והנה במשנה נדרים פר"א תנן פותחין לו מה"כ שבתורה. שאתה עובר על לא תקום ול"ת. ולא תשנא את אחיך. ואהבת לרעך כמוך. וחי אחיך עמך. ולפי הפשט קאי על נודר שלא לההנות לאיזה אדם מחמת שנאה וכעס ונכלל בזה כל הני אזהרות הרי כדעת רבינו דבמה שאינו מהנהו עובר ג"כ על שנאה שבלב. אבל הרא"ש פי' בחלוקי נדרים אי נדר שלא להשאיל ה"ז עובר על לא תקום. אי נדר שלא ליתן שלום ה"ז עובר על לא תשנא וגו' משמע כהרמב"ם ז"ל. מיהו בהא שוין רבינו והרמב"ם דאזהרה זו קאי על מי שעושה מעשה עמך. והכאה וקללה אסור בו מדכתיב לא יוסיף. ונשיא בעמך לא תאור. אבל במי שרשאי להכותו ולקללו מותר גם לשנאו בלב. והגאון בק"א שם כ' ת"ל בלבבך לא אסרתי אלא שנאת הלב אבל מה שתעשה לו מכל זה בלא שנאה וביוש יש לך רשות ע"ז וה"ק קרא לא תשנא את אחיך בלבבך אלא הוכח תוכיח או בהכאה או בקללה בזמן הבית. הרי מפרש לא אמרתי כי אם בשנא' שבלב אבל הכאה וקללה מותר לגמרי ומיירי בעובר עבירה וחייב להוכיחו ומכ"מ שנאה שבלב אסור. והכי מוכח מפרש"י בערכין יכול לא יכנו על דבר תוכחה. הרי בהוכחה על עבירה מדבר שמכ"מ בשנאה שבלב מוזהר. והא דאי' בפסחים ד' קי"ג ב' דעושה עבירה מותר לשנאותו היינו בשכבר הוכיחו ואינו מקבל תוכחה. וכ"כ בהגהמ"י שם אות א' בזה"ל ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו כו' וכ"כ בסמ"ג ל"ת ה' אמנם אי ראה אדם באדם עובר עבירה והוכיחו פעמים רבות ולא קיבלו מותר לשנאותו כדאי' פ' ע"פ כי תראה כו' הא אי רואין א' עובר עבירה אע"ג שרשאין להכותו ולקללו בעדים מכ"מ אסור לשנאותו כל עוד שלא ידענו שאינו מקבל תוכחה. וכ"ז נגד דעת רבינו והרמב"ם דס"ל דאיסור שנאה שבלב אינו אלא במי שאסור להכותו ולקללו. והכי מוכח ודאי מאותה סוגי' דפסחי' שם דקאמר אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למיסני' והכתיב לא תשנא וגו' אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כ"ע נמי מסני סני לי'. ואי איתא מאי קושי' דילמא דאיכא סהדי ומכ"מ אסור לשנאותו דילמא יקבל תוכחה. והוא ניהו שונאו דידע שאינו מקבל תוכחה. אבל בלא סהדי דעביד איסורא אסור לשנאותו כלל. אלא ודאי כל שמותר להכותו ולקללו מותר לשנאותו. וכ"כ רבינו להלן ואי דאית בי' עדים צריכא למימר השתא מעשה עבדינן בי' שנאה מיבעיא. וצ"ל להסמ"ג והגמי"י דהיינו מה שהוכיח הש"ס שם דאע"ג שלא נודע לכל שמותר לשנאותו. איהו רשאי עפ"י ידיעת עצמו ומה לי שלא נודע לסהדי באיסור שעשה. או נודע ולא ידעי שאינו מקבל תוכחה. וע' סמ"ק סי' י"ז דמפרש במי שמותר לשנאותו שלא יהי' בלבבו אלא יהי' בגלוי. וצ"ע א"כ אינו מרומז בכאן איסור שנאה כלל רק במ"ע ואהבת לרעך וגו':