העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא כו · פירוש ז
שנא' ויאמר יתרו ברוך ה'. ר"פ הרואה מנה"מ אר"י שנא' ויאמר יתרו. לפי זה הנוסחא משמע דקאי על כלל הפרק. דאע"ג דכל הברכות מדרבנן ואנשי כנסת הגדולה תקנינהו. מכ"מ לא הוסיפו חדשות אלא א"כ מצאו רמז בתורה. וג' מיני ברכות הן. ברכת הנהנין. וברכת המצות וברכת הודאה על דבר הבא במקרה. וברכת הנהנין סמכו על ק"ו כשהוא שבע מברך כו' כדאי' ר"פ כ"מ. או שארי אסמכתות ולברכת הריח אי' שם ד' מ"ג מדכתיב כל הנשמה וגו'. הא על הנאה אחרת הבא ברגילות לא תיקנו. וברכת המצות אי' בירו' שם מדכתיב ואתנה לך את לוחת האבן והתורה והמצוה איתקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות כו' וע' מש"כ לעיל סי' ט"ז אות א' בס"ד. וברכת הודאה על כל שמחה הבא במקרה מצאו רמז מיתרו. ובזה נכלל כל הודאה ושבח. אבל רש"י הגיה מנלן דמברכין אניסא. וכן גי' בה"ג. וק' מה זו שאלה ע"ז יותר מכל ברכת הודאה. וי"ל דבשעת השמחה והתפעלות על איזה דבר כבר למדנו מא"א ע"ה דכתיב וישתחו אברהם לפני ע"ה ואי' במ"ר מכאן שמודים על בשורה טובה. מפרש וישתחו לה' והיינו ברכת הודאה. וכן אליעזר ע"א כתיב וישתחו ויאמר ברוך ה' אלקי אדוני וגו'. ואי' שם ג"כ במ"ר מכאן שמודים על ב"ט. והוסיף ללמוד מכאן לברך על טובת הרב. וכדמסיים אליעזר אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני. והיינו שמברכין על נס הרב וכדומה. ומיהו כ"ז הוא בשעת הטובה אבל לאחר שכבר עבר לא מצינו אלא בנס נגלה. וילפינן מיתרו. והיינו דמדייק הש"ס מנלן דמברכינן אניסא וכיון שזכינו לזה יש ללמוד דמברכין בשעת מעשה אפי' על נס שאינו יוצא מהטבע. שהרי אברהם הודה על שנתרצו ליתן לו אחוזת קבר. ואליעזר על הזדמנות רבקה ובשניהם אינו יוצא מהטבע. וזהו דעת הרשב"א ז"ל שכ' על הא שבירכו ר"ח בגדתאה ותלמידי דר"י בריך רחמנא דיהבך לן וכו'. היינו משום דר"י הי' רבם. ופשוט מכאן איבעיא דירו' דמברכין על נס הרב. והביאו הב"י בסי' רי"ח. והרי ר"י הי' חולה שנתרפא אינו אלא נס טבעי ולא מצינו אלא הגומל לחולה עצמו ובעשרה שהוא במקום קרבן תודה. ומש"ה נהגינן לברך בשעת קרה"ת דהשולחן אז במקום המזבח כמש"כ הגר"א בסי' תק"ס סק"ב לענין הקפת הושענות. אבל בן ותלמיד ושלא בעשרה לא מצינו חיוב כלל. אלא דעת הרשב"א דבשעת מעשה ודאי יש לברך על כל נס וכל מי שמחוייב על נס נגלה לעולם בהגיע לאותו מקום מחויב לברך כאן בשעה ראשונה וכש"כ הוא עצמו אפי' שלא ימצא עשרה. ובזה מבואר מש"כ הש"ע ססי' רי"ח. י"א שאינו מברך כו' ויש חולק והבינו המג"א והגר"א ז"ל שכיון להריב"ש דס"ל לברך הגומל על נס נגלה. ואחזו שער שאין שום הוכחה להיפך ג"כ והיאך יעלה עה"ד לברך על חולים ויולדות תמיד. ובל"ז אינו מובן סדר הש"ע. שהרי בססי' רי"ט הביא דעת הריב"ש דעה ראשונה לעיקר. ודעת הרד"א לי"א. ובאמת אנו נוהגים כהריב"ש כמש"כ הלבוש ומ"א. וכאן הביא להיפך. וגם בב"י לא הביא בססי' רי"ח דהריב"ש חולק על הרד"א בזה. אלא לא זה הדרך רק די"א דעל נס שמנהג העולם אין מברכין כלל אפי' בשעת מעשה אלא הוא עצמו ובעשרה דוקא מברך הגומל ובהא ג"כ בש"ד תליא במחלוקת הרד"א וריב"ש שבסי' רי"ט ולהרד"א אין שום ברכה. ולהריב"ש מברכין הגומל דארבע' דברים ל"ד. והכי מבואר שם הני ארבעה ל"ד דה"ה למי שנעשה לו נס כגון שיפול כו' היינו נס נגלה. או אם גנבים כו' היינו נס נסתר כמבואר בססי' רי"ח. הא מיהא רק מי שאירע לו נס מברך הגומל ובעשרה דוקא. אבל בן ותלמיד. והוא בעצמו שלא בעשרה לא. ויש חולק הוא הרשב"א דס"ל דאפי' שלא מגיע לעשרה. או הבן ותלמיד מברכין. מיהו ודאי מודה שאינו אלא בשעת מעשה ולא בלשון נס אלא כברכת ר"ח בגדתאה. והנה באמת כבר מבואר שיטת הרשב"א ז"ל [ולא כהמג"א סי' רי"ט סק"ד שדחה שיטת הרשב"א בפשיטות] ולפי דברינו תליא בשני הנוסחאות. דלפי נוסחא דילן י"ל דש"ס דילן חולק על המדרש. ולא יליף מקודם מ"ת. וא"כ אינו מוכח ברכה זו אלא ע"נ נגלה. אבל לגי' בה"ג ורש"י אין לדחות דברי המדרש והיא שיטת הרשב"א ז"ל ופשטא דעובדא דר"ח בגדתאה מוכח הכי שלא אמרו הראשונים ז"ל בזה ישוב ברור. ותו דאי ש"ס דילן לא הביא הא דאליעזר משום דקודם מ"ת הוה. הוי להו להקשות על הא דיתרו הניחא למ"ד יתרו לאחר מ"ת הוה כו' כדמקשה בע"א ד' כ"ד. אלא לכ"ע יש ללמוד מיתרו. וע' מש"כ דעת רבינו בסי' ל"ה אות א' שלמדין מקודם מ"ת. וא"כ דעת הרשב"א עיקר: