אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא כד · פירוש ו

פירוש ה

ואע"ג דמסתברא לן כו' מדרבנן מיסר אסור כו'. בגמרא לא נתבאר הכי. ונראה מדברי הערוך שלמד רבינו ממ"ר דז"ל ערך פקל בב"ר פ' ע"ט למה נקרא שמו גה"נ שנשה את מקומי' ר' הונא א' הדא פקוקלתא דגידא שריא וישראל קדושים נהוג בו איסור פי' כדאמרינן וקנוקנות שלו מיסר אסירי מדרבנן עכ"ל. ולא נמצא מאמר זה אלא בדברי רבינו שמקובלים המה ושגורים בפו של הערוך. הרי מפרש דרבינו כיון למנהג ישראל. ואחריו כתבו כן הרשב"א בחי' והר"ן וז"ל הרשב"א ועולא נמי דאמר עץ הוא והתורה חייבה עליו מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מודה הוא דאסור אפי' קנוקנות שבו וכ"כ ר"א בשאילתות אע"ג דאמר אביי כותי' דעולא מסתברא מיהו מדרבנן אסור וישראל נהגו בו איסור כשמנו של גיד עכ"ל והביאו ג"כ המדרש והערוך והוסיפו מדברי עצמם פקוקי גפנים קנוקנות שבכרם. וכ"כ הסמ"ג וסיים כמו ששנינו בסדר זרעים הפקולית שבגפן. נמצא דס"ל דקנוקנות דומה לשמנו של גיד. עוד ביארו הרשב"א ור"ן דשמנו אינו אסור מדרבנן. אלא מנהג בעלמא ולא דמי לחטיטת הגיד שאסור מדרבנן. והא דקאמר מודה שמואל שאסור מדרבנן ל"ד אלא הנהגת קדושים הוא. ונ"מ שאין לוקין עלה מכת מרדות. וה"ה קנוקנות לדעתם ז"ל וכ"כ הסמ"ג. אבל התו' כתבו דבשאלתות משמע דלעולא אפי' מדרבנן שרי. ויש להתבונן היאך דקדקו התו' שלא כרשב"א ז"ל. והנראה דהתוס' ס"ל דרבינו מחלק בין שמנו לקנוקנות. שהרי בשמנו כ' דאסור דהא נהגו בו איסור כו' וקנוקנות שבו מיסר אסירי מדרבנן כו' משמע להו שאינו מטעם מנהג. אלא דומה לחטיטת הגיד דאסור מדרבנן. ולאו היינו פקוקלתא דבמ"ר. אלא פקוקלתא הוא השומן עצמו. כמו דתני' בת"כ ויקרא פרק י"ז אשר על הכסלים זה חלב שעל הפקוקלות. והוא מלשון חבור שמחבר החליות. והערוך הביא בערך פקקל. וה"נ השומן מחבר הגידים. אבל קנוקנות ס"ל לרבינו שהוא בכלל חטיטת הגיד עצמו יותר משיעור שעל הכף. וא"כ לוקין עלה מכת מרדות. ומפרשי התו' מש"כ רבינו ואע"ג דמסתבר לן כוותי' דעולא דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות דה"ק דבהא מסתבר כעולא דמה"ת שרי. אבל מדרבנן לא מסתב' כותי' דעולא. ודקדק מדאמ' עולא עץ הוא והתורה חייבה עליו ולא קאמר והתורה אוסרתו כמו שאמר ר"י ב"ר שמואל לא אסרה תורה כו'. אלא ה"ק דעל עיקר הגיד חייבין ולא על קנוקנות. ור"ל אפי' מדרבנן אין מכות מרדות. עכ"פ מיהא דעת התו' דקנוקנות דומה לחטיטת הגיד. וכ"כ הטור וש"ע סי' ס"ה וקנוקנות שבשניהם אסורי' מדבריהם לפיכך צריך לחטט אחריה' בכ"מ שהם. ושומנם אסור לפי שישראל קדושים הם ונהגו בו איסור עכ"ל. וזהו דלא כערוך ורשב"א ור"ן וסמ"ג. והפלא שהב"י לא הרגיש וכ' שהטו' כרשב"א ע"ש. נמצא דהתו' והטו' מחולקי' בכוונת רבינו עם הערוך וסיעתו. והבה"ג ורי"ף לא הביאו כלל הסוגי' דר"י ב"ר שמואל ועולא. וגם לא דברי רבינו כדרכם בקודש. והנראה דפליגי על רבינו וס"ל דקנוקנות שרי דהמדרש לא כיון אלא לשמנו. ולא מצינו דאסור מדרבנן קנוקנות אלא חטיטת הגיד עצמו. וז"ל הרמב"ם פ"ח מה' מ"א ה"ב האוכל מגה"נ הפנימי ממקום שעל הכף לוקה. ואם אוכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות. עכ"ל. למדנו מדבריו תרתי. חדא שלא הזכיר קנוקנות כלל. והוא כדעת בה"ג ורי"ף. ולמדנו עוד דחולק על הרשב"א ור"ן שכתבו דשומנו אינו אסור מדרבנן אלא מנהג בעלמא. והוא ז"ל כתב דחלבו ושאר הגיד כו' מכין אותו מ"מ. ופי' דאסור מדרבנן ממש. אלא שהנ"מ בין שמנו לשאר הגיד. דשאר הגיד נמנו וגזרו עליו עד שלא נהגו איסור. ושמנו להיפך מאחר שנהגו בו איסור. אסרו ג"כ מדרבנן וכמו מנהג דשני יו"ט ש"ג שעשו אותו מנהג אסור מדרבנן ומנדין עליו משא"כ בשאר מנהג כמש"כ סי' ס"ו בדרשה דפורים לדעת הרמב"ם. והרשב"א ור"ן הביאו ראי' מדתני' גה"נ מחטט אחריו בכ"מ שהוא ושמנו מות'. אלמא שאינו דומה איסור שמנו לחטיטת הגיד אבל הרמב"ם ס"ל דהאי ברייתא נשנית עד שלא נהגו איסור. ועכשיו שנהגו נעשה איסור דרבנן ממש ולוקין עליו מ"מ. ולשון הרי"ף משמע הכי שגבי שומנו של גיד כ' בריש הפ' ומודה שמואל שאסור מדרבנן. וכן גבי חטיטה כו' אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד. שנ' על כף הירך וקיי"ל כותי' והשאר אסור מדרבנן. הרי כיילינהו בחד לישנא. והכי מוכח מדקאמר ר"א בפסחי' ד' פ"ג דשומנו של גה"נ אינו נאכל בפסח ומנלי' לר"א שנהגו לעקור מ"ע דאכילת פסח. והרי אפי' במקום ל"ת מקשה הגמרא בזבחים ד' צ"ז יבא עשה דאכ"פ וידחה ל"ת ויישב הש"ס ע"ש. ובשלמא אסור דרבנן פשיטא דעשו כעין דאורייתא וכבר ידוע שאפש' לעקור מ"ע בשוא"ת כדאי' יבמות ד' צ"ג. אבל במנהג של קדושים. אם נהגו פרישות בחולין מנלן דנהגו בקדושת הפסח. אלא ודאי איסור גמור מדרבנן הוא. וחמור עוד ממנהג יו"ט ש"ג שנדחה ממ"ע כמילה שלא בזמנה ואבלות יום ראשון לדעת הרמב"ם כמש"כ לעיל סי' ט' אות ג' בס"ד. ואין למדין ד"ס מד"ס. ובזה ודאי י"ל דגם רבינו והערוך וסמ"ג שוין בזה ולא כתבו את המנהג אלא לפי דרכם להביא מאמר הגמרא כהוויתו. וכן הביא הרי"ף ז"ל והרמב"ם כתב הפסק לפי דרכו. ואין שום נ"מ אם נאסר תחלה עפ"י גזרת חז"ל או ע"פ מנהג סוף סוף השתא אסור מדרבנן ולוקין עליו מ"מ דלא כרשב"א ור"ן. נראה שמכאן למד הרמב"ם ז"ל מש"כ בה' ק"פ פ"י הי"א דצולין את הפסח בקרומות שאסורין משום חלב. דלפי דעתו דשומנו ש"ג ג"כ אסור מדרבנן. ומכ"מ ע"כ צולין עמו. שהרי רב אשי מפרש למשנתינו העצמות והגידין בשומנו ש"ג ובודאי לא מיירי בעושין שלא כדין. אלא רשאין לצלות משום קיום מצותו שיהא שלם. והרי זה כדיעבד שאין שמנו אוסר. ושכ' התו' פסחי' ד' ע"ד ד"ה כבולעו דכל שאינו אוסר בחולין בדיעבד שרי בפסח לכתחילה. וה"נ בקרומות של חלב לדעתו בה' מ"א פ"ז לענין מליחה ובפ' ט"ו הל"ב לענין צלי שאינו אוסר ואפי' כדי קליפה לא בעי כמש"כ הכ"מ שם. משום הכי בפסח שרי לכתחילה. נחזור לדין קנוקנות שנחלקו רבינו והערוך עם בה"ג ורי"ף ורמב"ם. ולכאורה לשיטת בה"ג וסיעתו אפשר לפרש הפלוגתא דר"י בר שמואל ועולא דתלי' בפלוגתא דתנאי אי יש בגידין בנ"ט כמש"כ הרשב"א ז"ל. וההיא עובדא דאתא לקמי' דר"ח נתבשל עם הגיד והקנוקנות. ולמ"ד אין בגידין נ"ט שרי. מיהו לשיטת רבינו אאל"כ כמש"כ בשם הרשב"א באות ד'. ועי' מש"כ התו' בזה. והנראה לי עיקר שאין מחלוקת דאמוראי שייך כלל להא דיש בגידין בנ"ט. וכ"ע מצי סברי הכי והכי. ור"י ב"ר שמואל משמי' דרב ס"ל דאע"ג דיש בעיקר הגיד נ"ט מכ"מ אינו ראוי לאכילה. וה"ה כעץ מר שנותן טעם בקדירה. ומכ"מ אינו ראוי לאכילה וע"כ בקנוקנות מיירי קרא שהם רכים וראוים ללעוס כדאי' בפסחי' ד' פ"ד א'. ואע"ג שאין בגידין בנ"ט והקנוקנות בכלל. ומכ"מ אפשר ללועסו וראוי לאכילה. ועולא ס"ל עץ הוא והתורה חייבה עליו. והא דאי' בפסחי' ד' כ"ב דאי יש בגידין בנ"ט אפשר לומר שהוא בכלל נבילה ואי אין בגידין בנ"ט אינו בכלל נבילה. וכן ר"פ גה"נ אי' דהא דיש בגידין משום מוקדשין תליא אי יש בגידין בנ"ט וכן בד' ק' לענין טמאה הכל לרב דבקנוקנות מיירי. ומש"ה אי אין בו בנ"ט אינו בכלל בשר טמאה ומוקדשי' ואי יש בו טעם הוי בכלל נבילה. אבל לעולא אפי' יש בנ"ט אינו אלא כעץ. ומחלוקת ר"י ור"ש אי חייב שתים או לא בהא גופא אי בגיד אסרה תורה או קנוקנות. ומשום דהלכה כר"ש בהא פליגי במסקנא בטעמא דמילתא:

בגדי שצלאו בחלבו כו' עד שמגיע לחלבו כצ"ל:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה