העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא כג · פירוש א
דאילו מאן דנדר נידרא קמי שמיא מחייב לשלומי דהכי אשכחן ביעקב אבינו. להלן סי' קכ"ו כ' רבינו דאילו מאן דנדר נידרא קמי שמיא אסור לי' למיעבר עלי' אלא מיבעיא לי' לקיומא דכתיב איש כי ידור נדר לה'. ובודאי לא נצרכנו להביא דרשי ומשמעות כיון דאיכא אזהרה מפורשת לא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה. אלא הוסיף כאן רבינו ללמדינו דמאן דנדר נדרי מצוה להביא קרבן וכדומה מצוה לקיימו ולא להשאל עליו. והיינו מחייב לשלומי. דאי בנדרי רשות אי' בנדרים ד' כ"ב א' רנ"א הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליו קרבן פי' בעת איסור במות ושחוטי חוץ. אלא ישאל עליו. משא"כ נדרי מצוה אע"ג דאי שאל עליו מתירים לו וכדאי' בנדרים ד' נ"ט א' והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עליה ואין זה דומה להא דאי' בירושלמי והובא בתו' גיטין ד' ל"ה ב' ד"ה קסבר שאין מתירים נדרי איסור כגון שלא לצחק בקוביא. דהתם רוצה להתיר כדי לעבור על איסור. משא"כ השואל על תרומתו אין הכוונה כדי שיאכל בטבלו אלא לתרום ממקום אחר. וכן הנודר להביא קרבן יכול לשאול ע"נ כדתנן בפ"ה דנזירות דבה"א יש שאלה בהקדש. מכ"מ אין בזה מצוה להשאל עליו. אלא אדרבה ראוי לקיים נדרו. וכן פסק הרמב"ם שלהי ה' נדרים אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאיל ע"נ כדי שלא יהא מכשול לפניו. בד"א בנדרי איסור. אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנא' נדרי לה' אשלם וכ"פ בש"ע יו"ד סי' ר"ג. והיינו שהביא רבינו מיעקב אבינו ודייק רבינו כד מטא לבי מקדשא כו'. והיינו נדרי הקדש ומצוה וא"ל הקב"ה לקיומי ולא להשאל עליו כמו שאומרין לכל נודר כדאי' בנדרי' ד' ט"ז ב' זיל ובעי רחמי' על נפשך דחטאת כו'. אלא מצוה לקיומי. והנה הרמב"ם למד מדכתיב נדרי לה' אשלם. ולכאורה א"א ללמוד מיעקב אבינו. שהרי יעקב אבינו נדר בעת צרה ומצוה ג"כ לנדורי כדאי' במ"ר פרשה זו. ובפ' וישלח אי' דא"ל הקב"ה יעקב בשעת עקתא נדרא ובשעת רווחא שטפא. הרי דההקפד הי' משום דבעת צרה נדר. מיהו א"כ מקרא דדוד ג"כ אין ראי' דודאי לא עשה איסור במה שנדר שהרי אפי' נדרי מצוה אסור לכתחילה אלא גם דוד נדר בעת צרתו וכדמוכח ג"כ מענין הפרשה. אלא ודאי אין נ"מ בין עת צרה לרווח רק לענין היתר לנדור. דבעת הרווח אסור לכתחילה לנדור כי היכי דלא ליתי לידי תקלה וכדאי' בנדרים ד' ט' ב' מ"ש נודר דלא דילמא אתי בה לידי תקלה כו'. ואי רוצה להקריב קרבן וכדומה מצי להקדים יד לפה וכדאית' בב"ר פ' פ"א עה"פ ואם זמות יד לפה. משא"כ בשעת צרה שאין עת בוא אל בית ה' להקריב וכדומה שא"א לעשות נדרו. מצוה לנדור כדי דלפוש זכותי' ולהצילו מרעתו אבל במצוה דלהקים נדרו אין נ"מ. דבשלמא נדרי איסור ורשות לגמרי אסור לקיימו מטעם דאי' בירושלמי נדרים פ"א לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים אבל נדרי מצוה כיון דאי נדר בעת צרה מצוה לקיומי ה"ה אפי' נדר שלא בעת צרה. והא דאי' במ"ר שהקב"ה אמר ליעקב בעת צרה נדרת כו'. הוא להגדיל התרעומות שהוא ככפוי טובה ח"ו. אבל בל"ז ג"כ אין נ"מ ומצוה לקיומי. וניחא לרבינו להביא מקרא דיעקב מעין הפרשה. ודוד ג"כ למד ממנה. והרמב"ם הביא קרא דקא מפורש יותר דמצוה לשלם. וממוצא דברי רבותינו קשה על תשו' בנימין זאב שהביא הד"מ ססי' רכ"ח דנודר בעת צרה דומה לנודר ע"ד חבירו. שהוא ע"ד המקום שעשה לו טובה והצילו. וא"כ לכמה פוסקים אין לו התרה אפי' בדיעבד. והד"מ שם אות ד' הוסיף דאפי' נדר רשות כגון שלא לאכול גבינה א"א לשאול אם נדר בשעת חליו. וכבר השיג ע"ז הש"ך שם ס"ק ק"ח. מיהו גם דברי ב"ז קשה דא"כ מאי ראי' שהביאו רבינו ורמב"ם לנדרי מצות בעלמא שאין שואלין לכתחילה עליהם. דילמא התם שאני דהוי נדר בעת צרה. אלא אין נ"מ בזה אלא לענין לכתחילה כלשון הש"ע סי' ר"ג. וכדעת מהר"ם מינץ. ואע"ג שהגאון ח"ס ס"ז הסכים לב"ז ע"ש. אחר כותבי מצאתי שהיש"ש פ' השולח סי' מ' כתב בפשיטות כמש"כ. אלא משום סכנה אין להתיר: