העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא כא · פירוש ו
נשאת אינה צריכה למחות בגרה ונישאת צריכה למחות כצ"ל. וראוי לדעת שהרמב"ם שם כ' נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה. ואם מיחתה בעת נשואיה ה"ז מוציאה את הראוי לה כ"ז שתרצה בגרה ועודה בב"א כו' אם פסקו האחין לתת מזונות כו' משמע דבנשואין לעולם צריכה למחות אע"ג שלא בגרה והיא ניזונית. וכבר כ' הה"מ דאולי יש לו בזה דעת אחרת. והר"ן תמה על הרמב"ם שלא כ' דבניזונית א"צ למחות. וע' כ"מ שדחה בקש. אבל ודאי כן הוא שגירסא אחרת הי' בדבר. וז"ל בה"ג א"ל רבינא לרבא אמר לן ראב"א משמך בגרה א"צ למחות נשאת א"צ למחות בגרה ונישאת צריכה למחות. והא אוקימנא התם בגרה ונשאת צריכה למחות [ע"כ לפי זה צ"ל בגרה או נשאת וע' בסמוך] ל"ק כאן בניזונית מן האחין וכאן בשא"נ מן האחים ואם לא מחית הפסידה דהיכא דקא מתזנא מנכסי האב אית לה עישור נכסים עד דבגרה ואי מחי' מקמי דתבגר אע"ג דבגרה אית לה עישור נכסי [עד דבגרה הוא טה"ד דמינכרא] ואי קא זייני לה אחי מדילהון כשהיא בוגרת אע"ג דלא מחי' אית לה ע"נ מ"ט משום כיסופא הוא דלא מחיא. ואי אינסבא ולא מחי' לית לה ע"נ דאמרינן אחולי אחלתינן עכ"ל הרי דבנשאת לא חילק כלל בניזונית וכדברי הרמב"ם וע"כ גירסתם הי' במימרא דרבא נשאת צריכה למחות בגרה ונשאת צריכה למחות וכ"ת פשיטא כיון דנשאת לחוד צריכה למחות בגרה ונישאת לא כ"ש. הא ל"ק משום דכבר כ' הה"מ בשם הרשב"א דקטנה שנישאת לא אבדה פרנסתה אף על גב שגדלה אח"כ לא אבדה לעולם לפי שכל שלא אבדה בשעת נשואין שוב אין צריכ' למחות. וכ"כ בהגהת רמ"א סימן קי"ג ס"ז. וס"ד דה"ה אי לא אבדה בשעה שבגרה ולא מיחתה דהיינו בניזונית ה"ה אפילו נשאת אח"כ אין צריכה למחות. קמ"ל דאפילו בגרה ונישאת צריכה למחות. ומש"ה לא אמרה בגרה ונישאת. נשאת ובגרה צריכה למחות. ובאמת יש לדקדק מזה כדברי הרשב"א ז"ל שכל שלא אבדה בשעת נשואין לא אבדה לעולם. ואם כן לשיטת הפוסקים דנשאת ומתזנה מן האחים לא הפסידה אע"ג שלא מיחתה. ה"ה אף ע"ג שבגרה אחר שנישאת. ומשום הכי דוקא בגרה ונישאת. ולא נשאת ובגרה. וטעמא רבא איכא דכיון שנישאת סומכת הכל על הבעל ואין לה למחות עוד וכדאיתא בב"ב ד' נ' ב' אין מחזיקין בנכסי א"א וע' הטעם ברשב"ם כמש"כ משא"כ בגרה ונישאת וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה ז"ל. כ"ז לדעת הרי"ף ופוסקים ז"ל. אבל לדעת בה"ג ודאי ניחא הא שלא פירש נשאת ובגרה דבנישאת לחוד כבר אבדה אפי' ניזונית. ואדרבה ניחא יותר דלהרי"ף קשה אמאי לא פי' רבא להיפך דנשאת ובגרה א"צ למחות. עוד י"ל הא דבגרה ונישאת צריכה למחות כמש"כ הר"ן עוד בשם הרא"ה דאי מיחתה בשעת בגרות צריכה עוד למחות בשעת נשואין. והיינו בגרה ונישאת צריכה למחות דאע"ג דקרוב שמיחתה בשעת בגרות עכ"פ דעת בה"ג עפ"י גירסתו דבנישאת לא מהני ניזונית. ומעתה מבואר דהא דאיתא בבה"ג בזה"ל והא אוקימנא התם בגרה ונישאת צריכה למחות הוא טה"ד. וצ"ל בגרה צריכה למחות. וכן מפורש לשון רבינו בסמוך. ובגירסא זו תליא ג"כ עיקר דין זה. דלפנינו בגמ' ורי"ף איתא הכי והא אותבי' רבא לר"נ יתומה ושני לי' הא דמחי הא דלא מחי וא"כ הקושיא גם על נישאת אדרבה עיקר הקושיא מיתומה היה בנשואין. אלמא דבתרוייהו קאמר ראב"א משמי' דרבא א"צ למחות. אבל רבינו ובה"ג גרסי בקושיא דגמרא והא אוקימנא התם בגרה צ"ל. הרי דלא מקשה אלא מבגרה. אלמא דראב"א משמי' דרבא לא אמר אלא בגרה א"צ למחות. ומכ"ז למדנו שיש להגיה בדברי רבינו נשאת צריכה למחות. וכן בבה"ג. וריעו יגיד עליו שכבר נשתבש כאן בדפוס בבגרה ונישאת. הרי דרבינו וה"ג כדעת הרמב"ם. ובל"ס דהרמב"ם דלה מים חיים מבורות עמוקים האלה. וגם הרי"ף האריך כאן וכ' שמעינן השתא מכל הני שמעתתא כו' והוא אריכות ללא צורך. אלא שראה רבינו ובה"ג לא כ"כ. וע"כ כתב באר היטיב כדרכו בקודש להאריך במקום מחלוקת. מיהו הרמב"ם הכריע שלא כהרי"ף ז"ל. ולכאורה הי' כעין ראי' לרבינו ובה"ג ורמב"ם דמקשה ממתניתין דיתומה טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה ומשני הא דמחאי הא דלא מחאי. ולא משני הא דמיתזנא הא דלא מיתזנא וכבר הרגישו התו' ד"ה הא דמחאי. ויישבו דאבדו מזונותיהן משמע שאינו רוצה עוד לזון. ואין זה ישוב מרווח. דהא אדרבה יש לפרש הכי דאבדו מזונותיהן משום הכי לא אבדו פרנסתן. ר"ל כיון שאבדו בדין. והן זנין להכי כסיפא למתבעא ולא אבדו פרנסתן. אלא ודאי דבנשואין פשיטא להגמרא דלא מהני ניוזונית שהרי הבעל חייב לזונן. ומה טובה עשו להם. ואי השיאו לגברא דלא מצי למזונייה. יש להם להתרעם יותר על היורשין על שלא נתנו נדוני' להשיאה לגברא קטילא. ולא כסיפא כלל. מיהו עיקר קושית התו' ליתא לענ"ד. דכ"ז שלא ידענו מסברא דמחאה א"א לחלק בין מתזנא. דאדרבה יותר יש לפטור בניזונית דכבר עשו לה טובה כנגד פרנסתן. אבל השתא דמסיק הש"ס סברא דבעינן מחאה ממילא חלק ג"כ בניזונית וכדתנן בפ' הנושא לענין כתובת אלמנה דכ"ז שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם מטעמא דכסיפא למתבעא. קצרו ש"ד א"א להכריע במילתא דתלי' בגירסות הגאונים ז"ל: