העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא כ · פירוש ב
ודאי אוקמה בשמשא ומתה כו'. לכאורה מתניתין היא ס"פ הפועלים סגפה ומתה אינו אונס. ופרש"י שהעמידה בחמה או בצנה ואע"ג דתנן אינו אונס משמע אלא גניבה ואבידה וש"ש חייב וש"ח פטור. כבר כ' הה"מ ה' שכירות פ"ג ה"ט דלאו דוקא אלא פשיעה ג"כ הוא. ויש להוכיח מדאית לי' לרבה ד' צ"ג ב' דש"ש לא בעי לנטורי אלא כדנטרי אינשי ואין בין ש"ח לש"ש אלא גניבה ואבידה ממש. או מיבעי לקדם ברועים ומקלות בשכר כדאי' בגמרא הא בגוף השמירה שוין הן. וע"כ סגפה ומתה אפי' ש"ת חייב דהוי פשיעה. וזהו דברי רבינו. ויש להעיר בסיפא דמשנה זו העלה לר"צ ונפלה אינו אונס עלתה לר"צ ונפלה הז"א. ומפרש הרי"ף הך דעלתה לר"צ כשתקפתו ועלתה תקפתו וירדה. הא עלתה מאליה והוא יכול למונעה דומה להעלה בעצמו וכ"כ הרמב"ם שם. ולמש"כ דהא דתנן במתניתין אינו אונס. הכוונה דהוי פשיעה. משמע דהרי"ף ס"ל דעלתה מאלי' והוא יכול למונעה חייב אפי' ש"ח. והכי משמע דעת הרמב"ם שהשוה יכול למונעה להעלה הוא. והיינו כפי' התו' שם ד' ל"ו ב' דלרבא ג"כ סיפא מיירי בתקפתו כו' וכ"כ בש"מ שם בשם הרמ"כ לענין פסק הלכה. אבל הרמב"ן יישב הסוגי' דלרבא ניחא דסיפא לא מיירי בתקפתו ועלתה כלל. והא דמפרש הרי"ף בתקפתו ועלתה משום דהסוגי' הנ"ל מיירי אליבא דרבה דש"ש שמירתו שוה לש"ח מש"ה לא בעינן לאוקמי' לרבא בתקפתו ועלתה. הא לדידן ע"כ בש"ש בעינן תקפתו ועלתה. אבל בש"ח אפי' יכול למונעה פטור. וכ"כ הנימוק"י בפי' הרי"ף והה"מ בפי' הרמב"ם. ובאמת בגוף המשנה אפשר לפרש כהרמב"ן וה"פ עלתה לר"צ פי' תקפתו ועלתה הז"א ופטור אפי' ש"ש. העלה לר"צ א"א וחייב אפי' ש"ח דהוי פשיעה כמו אינך מילי דמשנתינו. הא עלתה ויכול למונעה יש נ"מ בין ש"ח לש"ש. מיהו בכונת הרי"ף והרמב"ם לכאורה ק' לפרש כן. שהרי כל הענין מיירי אפי' בש"ח והיאך סתמו לפרש רק בש"ש. איברא כשתמצא לומר שיטת הרי"ף והרמב"ם. מוכרח לומר דעיקר המשנה רק בש"ש. ובש"ח אפי' העלה לר"צ ונפלה פטור. ולא כהטור סי' רצ"א. שהרי ק' לשיטת הרי"ף דלאביי למ"ד תחב"פ וסופו באונס חייב ואפי' אינו בא מחמת הפשיעה. ולא נצרכנו לטעמא דהבלא דאגמא קטלה. א"כ אמאי דקדק רב"ח להקשות לאביי מהא דהעלה לר"צ כו' ואמאי נימא אוירא דהר קטלה כו' תיפוק לי' הא קיי"ל תחלתו בפשיעה וסב"א חייב. בשלמא לשיטת התו' ניחא דבל"ז לכ"ע פטור. אבל להרי"ף ק'. ותו דהא תלמוד לשיטת הרי"ף צ"ל דמשנה מהר לבקעה איני פשיעה וכמש"כ התו' בפ' האומנין. והטעם צ"ל כמש"כ בסד"ה ריב"ח דכסבור שיכול לשומרה כו'. א"כ מאי מקשה רב"ח מהא דהעלה לר"צ. הא אינו פשיעה דכסבור שיכול לשומרה שלא תפול. אלא ע"כ גו"א מיהא הוי. ומגוף הסוגי' דהאומנין מוכרח הכי מדמשני רבה כגון שהכישה נחש. ומפרש הרי"ף משום דשינה. ואי אינו פשיעה כלל אמאי חייב וצ"ל דגו"א מיהא הוי. ותחלתו בגו"א וסופו באונס חייב אי בא מחמת גו"א. מש"ה בסיפא פטור גם לאביי וברישא דבא האונס מחמת זה חייב. והיינו דמקשה אביי לרבה בד' צג מהא דאי עייל בעידנא דלא עיילי אינשי דהוי פשיעה ממש וחייב אפי' אין אונס בא מה"פ אבל אי על בעידנא דעיילי אינשי פטור. משום שאין אונס בא מחמת זה. ומקשה כמ"כ רב"ח מהא דהעלה לר"צ דהוי תחלתו בגו"א וסופו באונס בא מחמת זה. מש"ה מסיים נימא אוירא דהר קטלה. אבל בש"ח פטור אפי' העלה לר"צ. והטור שכ' דחייב לטעמי' שהסכים שם לשיטת התו' וראב"ד דעל בעידנא דלא עיילי אינשי וא"י להציל מיקרי אונס בא מה"פ. וא"כ מוכח דהא דעל בעידנא דעיילי אינשי פטור. משום דתחלתו בגו"א וסופו באונס פטור אפי' בא מחמת זה. וע"כ ק' דרב"ח משום דתחלתו בפשיעה ממש. ומכ"מ בעי לומר אוירא דהר קטלה דגם לאביי בעינן אונס בא מה"פ לכ"ע. אבל שיטת הרי"ף ורמב"ם אאל"כ. והיינו שהשוה הרמב"ם העלה לר"צ לעלתה. ור"ל בשניהם בש"ח פטור וש"ש חייב. והא שסיים הרמב"ם בלשון שכל שתחלתו בפשיעה כו' ע"כ ל"ד. אלא תחלתו בגניבה ואבידה. והרי עלתה מאלי' ודאי אינו פשיעה ממש לשיטת הרמב"ן. ואחר שכן. מוכרחים אנו לומר דהא דמקשה רב"ח לאביי משום דמשנתינו בש"ש מיירי כסתם רועה ושומר בהמה. והא דרבינו כ' דאוקמה בשמשא ובתלגא חייב לאו ממשנתינו הוא. אלא מלתא דפשיטא הוא. והרי התו' ד"ה סיגפה. תמהו דפשיטא דפשיעה גמורה הוא ע"ש וע' משנה פ' הכונס הניחה בחמה. ממוצא דברינו יש לתמוה על הש"ע סי' רצ"א ס"י שפסק כהטור דהעלה אפי' ש"ח חייב. ואאל"כ לשיטת הש"ע שם סי"ב ובסי' ד"ש דא"י להציל פטור אפי' על בעידנא דלא עיילי אינשי. וזהו שיטת הרי"ף. והא לא תקשה דכמו דלדידן בש"ח אפי' העלה פטור. ה"נ לרבה אפי' ש"ש. וא"כ מאי מקשה רב"ח. הא ליתא דודאי אפי' לרבה נהי דאי נטר כדנטרי אינשי פטור אפי' ש"ש. מכ"מ בהעלה לר"צ אע"ג שאין זה פשיעה משום דכסבור שיכול להציל ולראות שלא תפול. מכ"מ לאו כדנטרי אינשי הוא וש"ש חייב. וישוב דרבה בהאומנין מוכיח הכי. שהרי אינו פשיעה מדפטור בסיפא. ומכ"מ ברישא חייב משום שהכישה נחש והוי תחלתו בגו"א וסופו באונס שבא מחמת זה וחייב בש"ש. אבל ש"ח פטור לגמרי: