העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא יז · פירוש א
לגבי' דילי' כיון דחזקת שליח עושה שליחותו חיישינן מהא דתנן כו'. הביא רבינו ראי' דאפשר שיהא הוא אסור והיא שרי כדתנן האומר לאשה קדשתיך וכו' וה"נ לגבי' דידי' דמי לאומר לכל אשה קדשתיך. שהרי קידש איזה אשה וא"י איזה וכל אשה שריא דלא עדיף שליחות זו מאילו אמר בעצמו לאשה קדשתיך והיא מכחישתו. ולא אלים ספקו מודאי. ולא מהני החזקה אלא לגבי' דידי' דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים. והא דבעי הגמרא ר"פ התקבל לומר דמהני חזקה שליח עושה שליחותו אפי' להקל בגירושין. ואלימא חזקה זו אפי' ליתא השליח יותר מאלו בא ע"א ואמר נתגרשה שא"נ להוציא מחזקת א"א. שאני גט דאי נימא דחזקה הוי כפי' עצמו של המשלח. והרי בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן כדאי' באותה סוגי' בגיטין. אבל בקידושין לא מהני במה שמחזקין שליחות זו יותר מאילו אמר בעצמו קדשתי אשה זו שא"נ אלא לגבי' דידי' ולמדנו מדברי רבינו שלא כמש"כ התו' שאינו אלא קנסא בעלמא שצוה לקדש סתם ולא חשש שמא יבא לידי תקלה. אבל מן הדין לא שייך כאן חזקה זו שאין ביד השליח לקדשה שמא לא תתרצה. וא"כ לא הי' נצרך רבינו להביא ראי' ממשנתינו דהנשים מותרות. פשיטא שאין לנו לקנוס אותם. והכי דעת בה"ג שאסור מה"ד שכ' ריש ה' קידושין והיכ' שאמר לשליח צא וקדש לי אשה פלונית ומת אותו שליח ולא החזיר שליחותו נאסר בקרובותי' של אותה אשה דודאי חזקת שליח עושה שליחותו עכ"ל. ולשיטת התו' אין לנו לקנוס אלא באומר צא לקדש לי אשה סתם כמש"כ הד"מ והגהת רמ"א אה"ע סי' ל"ה. הן אמת שהחל"מ חולק בזה וכ' שהתו' מודים באומר אשה פלונית. דאין כאן חומרא גדולה ובודאי אמרי' חזקה שליח ע"ש אף שאין בידו לקדשה כו'. והסכימו אחרונים ז"ל לדבריו. ובעניי איני מבין אי מן הדין אסור מה לי חומרא גדולה או קטנה. אם לא עפ"י ירושלמי שבת פרק כלל גדול גבי קידש אשה בעולם ואמר ר"י דאסו' בכל הנשים ויהיב טעמא משום שאפשר בגיורת ומשוחררת. הרי דבל"ז הי' לנו להקל משום עגון אע"ג דאסור מן הדין. אבל אין הנידון דומה כ"כ. ובענין החזקה יותר ביד השליח לקדש אשה בעלמא מאשה זו. דאשה בעלמא אפשר לומר שאם לא תתרצה זו ימצא אשה זלה ממנה [וע' במשנה למלך פ"ט מה"א ה"ו] אלא ודאי לשיטת התו' לעולם מותר תדע דעיקר דחק של רבותינו התו' דקשיא להו דא"כ יהא יתומות קטנות אסורות לינשא. ואי איתא כהחל"מ. כמ"כ יקשה באומר צא וקדש לי קטנה זו ומת האב והשליח לא החזיר שליחותו היתומה אסורה. וכ"ת ה"נ א"כ מאי קושי' התו' אימא ה"נ. [וע' תו' גיטין ד' ס"ה א' ד"ה התקבל כו' אלא חומרא בעלמא הוא כו' כמו שאסור בכל הנשים כו' הרי דה"ה שלא במקום עגון אינו אלא חומרא בעלמא]. והט"ז חלק ג"כ על הרמ"א מטעם אחר שהרי יכולין לשאלה. ואומר אני דמודה הרמ"א אם אפשר להתברר וכדאי' בקידושין ד' ס"ו שלח אחוי. ובריש פסחים אי איתי' קמן נשיילי'. ולא דברנו אלא בשא"א להתברר או מתה ורוצה ליקח קרובותיה בזה לשיטת התו' שרי. ויש להוכיח הכי ג"כ מקושית הרמב"ן על התו' וישוב הרשב"א ע"ש. ומצאתי לי רב הוא הגאון בני אהובה ה' אישות פ"ט ה"ו ע"ש. עכ"פ מוכח דדעת בה"ג כהרמב"ן דעפ"י דין אסור המשלח. והכי תפס בפשיטות הריב"ש בסי' פ"ב ולא זכר דעת הר"ן רבו שהחזיק ליישב דעת התו' ז"ל. ואע"ג דכל יומי שמעתת' דהר"ן רבו בפיו ז"ל אלא הכי עיקר. ודעת הגאונים ז"ל תורה ומה שהקשו התו' דלהוי כל יתומות אסורות. ויישב הרמב"ן משום שאין חזקת שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקתן שהן פנויות. וכבר נתפרש יותר בדברי רבינו שדמה חזקה זו לאומר לאשה קדשתיך. והרי האומר לאשה קדשתיך בשעה שהיית קטנה. והרי האב מת אין הקטנה נאסרת בדיבורו וכדתנן שם ד' ס"ה קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשתי אלא אותי. הוא אסור בקרובות קטנה. והקטנה מותרת בקרוביו. והרי הקטנה א"י מאומה. ואף כי יש לדחות דהתם אמה מכחישתו. מכ"מ לרבא בד' ס"ו בסוגי' דאשתך זנתה דקאמר דדבר שבערוה חמור משאר איסורין שבתורה ואין ע"א נאמן. פשיטא דלא עדיף חזקה זו מע"א. ולא הוצרך הרמב"ן אלא ליישב לאביי דס"ל ע"א נאמן לאסור גם בדבר שבערוה וממשנתינו דהקטנה מותרת בקרוביו לא קשי'. בין לשיטת ר"ת וסיעתו דהא דע"א נאמן באיסורין משום שתיקה כהודאה ודוקא בדהוה לי' למידע. משא"כ שתיקת קטנה זו אין בו ממש. בין לשיטת רמב"ן ורשב"א וסיעתייהו דע"א נאמן להחמיר ולהוציא מחזקה. מכ"מ הא ס"ל דע"א בהכחשה של אחר לאו כלום הוא. וכמבואר בהגהת רמ"א יו"ד סי' קכ"ז ס"א בשם שו"ת הרשב"א וכפי' הש"ך דעד המעיד לאו כלום הוא. וכן פי' הגר"א ז"ל ומשנתינו יוכיח אליבא דאביי. אבל בלא הכחשה אסורה. ומשום הכי הוצרך הרמב"ן דמכ"מ בחזקת שליח לא מוציא מחזקת פנוי' ואביי מודה בהא. אבל לרבא פשיטא דלק"מ שאין המחזיק חזקה זו אלים ממה שאומר בעצמו ונאמן ע"א כמאה עדים. ומכ"מ היא שרי'. והנה למדנו ממחלוקת תו' ורמב"ן בסוגי' זו דאומר לשליח כו' דהתו' ס"ל אין חזקת שליח ע"ש כ"כ אלים לומר שיעשה השתדלות יתירה כדי לקיים שליחותו. ומש"ה קרי לה התו' לאו בידו. והרמב"ן והוא שיטת רבינו ס"ל דחזקה אלימתא היא משום שעושה כל השתדלות לקיים שליחותו והרי הוא כמו שבידו. ויותר מזו ס"ד דהש"ס קידושין ד' ס"ד דאב נאמן לומר קדשתי את בתי משום דהוי בידו. ואפי' להמסקנא דקאמר דלא בידו הא משום דאלו קאמר האי דלא ניחא בגוה מי מצי מיקדש לי'. שאני התם שאין דרך האב לחזור אחר מקדש. אבל שליח של המקדש דרכו לחזור עד שימצא. ויבואר לפנינו באות ג' דלטעמייהו קיימי. איברא הא שדימה רבינו זה הדין לאומר לאשה קדשתיך. אינו אלא לגבי דידהו דלא גרעי בחזקת השליח יותר מאלו אמר בעצמו. אבל לגבי' דידי' ודאי אין לדמות להתם. דהתם לא מהני אפי' נישאת והוא עדיין אסור בקרובותי' משא"כ הכא שהוא עצמו אינו אלא בספק לכל א'. וכבר דברו בהיתר שלו רבותינו התו' ורמב"ן אי מהני ביאת כל הקרובות לומר לא נתקדשנו או לא. ואם נישאו הקרובות לכ"ע הותרה גם היא כמש"כ הר"ן. ולכאורה תלי' במחלוקת רב ורב אסי שם ד' ס"ג באומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן. ואמר רב נאמן לגרש וא"נ לכנוס אימא יצרו תקפו. ור"א אמר אף נאמן לכנוס וה"נ באומר קדשתי א' משתי נשים אלו. ובא אחת ואמרה אני נתקדשתי לך. היינו פלוגתייהו דרב ור"א. והוא נידון דילן שדומה לאומר קדשתי אשה בעולם וא"י איזהו. ומה לי שאמרה אחת אני נתקדשתי לך להתיר קרובות השני'. או באו כל הקרובות ואמרו לא נתקדשנו להתירה לי. ואדרבה הכא לא שייך כ"כ אימא יצרן תקפן כמו התם. ומעתה מיושב קושית הר"ן לשיטת הרמב"ן דאי אסור ע"פ דין בכל הנשים שבעולם היאך הותר בעדות הקרובות. הא הוי דבר שבערוה. ולק"מ שהרי ה"נ באומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי' נאסרה עפ"י דין לשניהם דשוי' אנפשא חד"א מספק. והיאך הותרה בעדות א' לומר שנתקדשה לו לעצמו. אלא ודאי כיון דלא נאסרה אלא מספק אין זה אלא בירור. וה"נ הוא לא נאסר מחמת חזקה זו לכל הנשים אלא מספק. ועפ"י בירור הותר גם הוא. ולא חדתא היא ליישב קושית' הר"ן ז"ל בהא וכבר עמדו האחרונים ז"ל ע' מקנה בק"א סי' ל"ה ובס' נחלת יעקב ח"ב סי' ז' ועוד כמה מחברים. אבל דעת הר"ן דש"ה שלא הוחזקה א"א אלא עפ"י דבור עצמו שאין כאן חזקה. ומש"ה מהני הבירור להוציא מספק. משא"כ הכא דאלים חזקת שליח. ודמי להוחזק באיסור א"א בפני הכל דאי' בירו' שם והובא ברשב"א ור"ן שא"נ להוציא מחזקת א"א. אבל כבר ביארנו דחזקת שליח עושה שליחותו אינו אלא כאוסר את עצמו ושוי' אנפשי' חד"א. ולא דמי להוחזקה א"א בפני הכל שממיתין על חזקה זו כדאי' בקידושין ד' פ משא"כ באומר קדשתי את בתי אע"ג שהתורה האמינתו כדאי' שם ד' ס"ג. וה"נ בחזקת שליח עושה שליחותו. [ולמש"כ יתיישב דברי הר"י אבן פלט ז"ל שהביא ש"ך ח"מ סי' צ"א סקי"ב דעפ"י דין אין החנווני צריך שבועה משום חזקת שליח ע"ש וברי ושמא. ומדמה להא דכתובות פ"א דחזקת הגוף וברי ושמא מהני להוציא. ותמה בתומים שם א"כ היאך שכיר נאמן עפ"י דין משום א"י אם פרעתיך כדאי' ריש ב"מ ד' ג' הא כאן הוא נגד חזקה דשליח ע"ש. ולמש"כ לק"מ דלא מהני חזקה שהחזיק הבעל הבית לגבי דשכיר כלל. וזה ברור]: