העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא יג · פירוש ח
כיון דיהבי בנייהו למינקתא לא הדרי בהו לאנוקי. בגמרא אית' שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו. ומפרשים שהמינקת לא תחזור בה מחמת יראתם של דבי ר"ג. ומש"ה רצו אחרים להתיר כמו כן בנשבעה המניקה כמבואר בר"ן וע"ז הפרט נשפכו דיות הרבה בשו"ת אחרונים ז"ל. אבל גי' רבינו כיון דיהבי בנייהו למניקתא לא הדרי בהו לאונקי קאי אנשי דבי ר"ג. שלא יחזרו שוב להניק. וע"כ א"א לפרש שלא יחזרו בזה הולד להניק. דמאי מהני אדרבה יש לגזור יותר דילמא הדרא המינקת ולא יכולו לחזור לאמם. ותו הא נשי דעלמא הכי הוא שאחר שלא הניקו כמה ימים פסק חלבם. אלא ע"כ ה"ק כיון דיהבי בנייהו בתדירות למניקות. ואין יונקים בעצמם. לא הדרי בהו לאונקי בעצמם לפעמים איזה ולד. אלא לעולם יהבי למניקות. ושוב אינן נקראים מינקת חבירו. וה"ה כל אשה שא"א להניק. ולא היתה ראוי' גם בחיי בעלה להניק. והיינו שכ' הגאונים דאי נתנה בנה למניקה ג' חדשים בחיי בעלה שריא לינשא וכש"כ מי שדדיה מצומקים. וכיב"ז ע' מש"כ אות ג' בס"ד [אלא הוסיפו הגאונים אפילו אם בשאר ולדות אפשר שתניק מכ"מ אם בהאי ולד אינה מינקת בשעה שמת הבעל מותרת] והוא עפ"י גירסתם הנקיי' ומחוורת. ושוב ל"ק מהא דגזר ר"מ ברדופה וכולהו נשי ור"נ פסק כר"מ והכא התיר בסברא זו. וע' מש"כ הר"ן דמשום דדבי ר"ג קלא אית להו. אבל למש"כ פשוט דודאי מת הולד או גמלתו שהיתה נקראת מניקת חבירו יש לאסור בגזרה הני אטו הני. אבל הכא לא היתה בכלל מינקת. ולא דמי לג' חדשים דהבחנה דכל אשת חבירו גזרו. והרי רדופה וחברותיה נקראים אשת חבירו ולא חלקו בגזרתם. וכן במעוברת חבירו כמש"כ לעיל. ועפי"ז מבואר מי שחלבה ארסי וגזרו הרופאים שלא תינק שלא נכללה במינקת חבירו. ולא כשו"ת בית יעקב שרצה לחלק בין צמוק שדיים שאין לה חלב לנ"ד וכבר השיג עליו הגאון ח"צ סי' ס"ה: