אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא יג · פירוש א

שאילתא יג

דאלו איתתא דפטרא גברא בגיטא או שכיב גברא כו'. כבר הובא דעת רבינו בשמו ז"ל בתו' יבמות שם ובכל הפוסקים והר"ן כתובות פ' אע"פ הביא לשון רבינו בטה"ד. וכ"ז לאפוקי מפסק רבינו שמשון הזקן זקנו של הרשב"א בעל תו' ז"ל עפ"י מעשה שהי' גרושה מניקה והתירה כמבואר בר"ן. והנה כבר אזלי בהלכה עמומה זו נמושי ונמושי דנמושי. ואין עלינו אלא לבאר כדי לעמוד ע"ד רבינו. והנה ראש החולקים על הר"ש הי' ר"ת ז"ל ואחריו הלכו כל הפוסקים ז"ל וכתבו שגם הרמב"ם לא חילק בין גרושה לאלמנה. והנראה דהרמב"ם ור"ת לא נשתוו בדבר ומזה נעמוד ע"ד רבינו ג"כ. הן מעשה שהי' במינקת הי'. ולא ביאר הר"ש דעתו במעוברת גרושה. מיהו הרא"ש פ' החולץ כתב בפשיטות בשם הר"ש דגרושה מניקה וגרושה מעוברת מותרת לינשא דלא משעבדא להניק. וכ"כ הנימוק"י שם. והה"מ בפי"א מה' גירושין ה' כ"ה הביא דעת הר"ש והקשה דמניקה דומיא דמעוברת תני'. משמע דפשיטא דמעוברת לכ"ע אסור. וכבר עמד ע"ז הלח"מ ויישב דסמך ע"ד התו'. והדבר מובן שאין זה אמת ונכון. דהה"מ מעולם לא סמך עצמו ע"ד רבותינו בעלי התו' בסתם. אבל הענין כך הוא. דהר"ש התיר עפ"י תשובה בכתב. וכתוב בה שני טעמי היתר. חדא דלא נקראת מניקת חבירו משום דלא משתעבדא להניק. ועוד דאיכא מאן דממסמסא לולד בבצים וחלב. והנימוק"י יבמות הביא שני טעמים יחד. והתו' ורא"ש לא הביאו אלא טעם הראשון. ופשוט אצלם ז"ל דכיון דמסיק הש"ס טעמא דמעוברת משום מניקה. בטל לגמרי טעמא דדחסא. וא"כ ע"כ צריך אתה לומר דגרושה מיקרי ג"כ מינקת חברו. דאי תאמר דמניקה מותר ה"ה מעוברת הבא מכחה. והרי לטעמא דדחסא כל מעוברת אסור. וא"כ ה"נ להמסקנא. וממילא ע"כ מניקה אסורה ומיקרי מינקת חבירו. ומטעם דאע"ג דלא משתעבדא מכ"מ סתם נשים מניקות בניהן. אבל ודאי מצד מעוברת חבירו בעצמו גם גרושה משמע הכי לכ"ע. שהרי כל שהתורה זכתה דמי ולדות לבעל וכדאי' בב"ק ד' מ"ג א' התורה זכתה כו' אפי' בא עליה בזנות. כל זה מיקרי מעוברת חבירו. וכל קושית ר"ת אינו אלא משום דפשיטא שאין הגזירה אלא לפי הטעם. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דמסיק הש"ס טעמא דגרושה משום מניקה. מכ"מ אינו אלא טעם על עיקר הגזירה. אבל השתא כשגזרו נטפל ג"כ טעמא דדחסא ואם שאינו כדאי לגזור מחמתו. וכיב"ז כתב הרמב"ן ז"ל ר"פ מקום שנהגו בטעמא דאיסור מלאכה מחצות ואילך. דאע"ג דעיקר הגזירה מבואר בירו' משום פסח. מכ"מ תטפל ג"כ הטעם משום מצה והכי נראה דעת רש"י שם. והכא נמי טעם הטפל של דחסא במקומה קאי. תדע דהגאונים הראשונים כתבו דאי לא הניקה ג' חדשים בפני הבעל מותרת לינשא. ושוב אינה נקראת מניקת חבירו כמש"כ בנימוק"י. וע' מש"כ אות ח' שהוא מעיקר הגמרא. ולא מצינו מי שהתיר מעוברת באם אינה יכולה להניק ולא הניקה כמה ולדות. אלא שאני מעוברת דאסורה ג"כ משום דחסא. והכי משמע מעיקר הסוגי' דשקיל וטרי טובא בטעמא דמעוברת. וכי לא ידע דמעוברת למניקה קיימא אלא פשיטא להש"ס דאי רק משום מניקה אסור. לא הי' לחכמים לגזור מעוברת בפ"ע. ותו א"כ לא כל מעוברת אסור. דכמה מעוברות אינן מניקות. אלא ודאי יש עוד טעם הכולל כל מעוברות. וזהו דיוק לשון הגמר' סתם מעוברת למניקה קיימא. ולא קאמר כל מעוברת כו' והרי אסרו כל מעוברת. והיינו שכ' הרמב"ם טעמא דמעוברת משום דחסא וכ' הכ"מ בשם מהרי"ק משום דהוא טעם כולל כו' והקשה עוד הכ"מ אמאי איצטריך להביא טעם הדחוי. ולק"מ דודאי אצטריך טובא לאסור כל מעוברות. משא"כ מניקות דיש יולדות שאינן מניקות. וכן נראה דעת רבינו כאשר יבואר לפנינו. וכל זה פשוט בעיני הה"מ ומש"ה לא ביאר מש"כ הרמב"ם טעמא דדחסא כדרכו בקודש. ומעתה גם להר"ש שהתיר גרושה משום דלא מיקרי מניקת חבירו. מכ"מ מעוברת גרושה אסור. וכ"ת א"כ למאי תני מעוברת חבירו. כיון דכל מעוברת אסור. לק"מ דודאי בא להוציא מעוברת מחייבי כריתות שאין הולדות לבעל כמש"כ התו' בשם הירו'. או מנכרי ועבד אע"פ שהולד לאמם והטעם שלא חשו חז"ל לממזרים ופגומים. ואפי' לדעת רבינו והרי"ף דולד נכרי ועבד שבאו על ב"י כשר גמור. כמבואר להלן סי' כ"ה. מכ"מ לא חשו חכמים להני עד שלא נולדו [וכבר הביא הגרע"א בשו"ת סי' צ"ה דעת חכם א' להתיר מעוברת מא"י להנשא. אלא שדקדק מלשון חבירו. וע"ז שפיר דחה הגאון ע"ש. אבל אנו מדקדקים מפי' מעוברת חבירו. שהעובר שייך לו. משא"כ מעוברת מא"י] ואזדא קושית ר"ת ז"ל ומש"ה הקשה הה"מ דהא מעוברת דומיא דמניקה. ואם שאפשר ליישב דודאי הוא דומיא ממש. כל מעוברת חבירו וכל מניקת חבירו אסור. ואידך פירושא הוא זיל גמור מה נקרא מעוברת חבירו ומה נקרא מניקת חבירו. ובאמת אפשר ליישב שיטת הר"ש הזקן ז"ל אלא דקבלת רבינו מכריע שכ' דה"ה גרושה מינקת אסורה. וע' אות ג' מש"כ בענין צמוק שדים לר"ת ז"ל. ועדין יש לפנינו שני שיטות. לשיטת רבינו. דלפי מש"כ התו' ורא"ש הטעם לאיסור משום שגרושה מיקרי ג"כ מניקת חבירו משום דטבע בנשים להניק בניהן. א"כ אפי' לא הכירה הולד אסור כמו אלמנה. וכ"כ הב"ש ססי' הנ"ל. אבל הרשב"א בחי' הביא טעם השני לחוד להיתר. דגרושה איכא מאן דמסמסא לי' בביצים וחלב וכן הר"ן כתובות פ' אע"פ. וע"ז לא הודו להר"ש ומחמת שיותר בושה לתבוע מבעלה הראשון. אבל לזה הסכימו ג"כ דלא מיקרי מינקת חבירו מחמת שאינה משועבדת. וא"כ תלי' אם הכירה אסורה ואם לא הכירה שריא. ומש"ה התיר הרשב"א בשו"ת והביאו הה"מ והב"י דגרושה כ"ז שלא הכירה מותרת לינשא [והר"ש הזקן מתיר גם במכירה כמבואר בספר הישר לר"ת ז"ל סי' תקמ"א ע"ש הטעם] ומכ"מ מעוברת גרושה אסורה מטעם שכתבתי. ובשו"ת ריב"ש סי' י"ג הביא ג"כ טעם השני לחוד ומכ"מ אסר אפי' לא הכירה דילמא תהא משועבדת להניק משום שלא ימצא מינקת ואם שיש לפקפק ע"ז דא"כ כל מינקת שמת בנה והרי היא שרי' לינשא. וליאסרה שמא תהא נצרכת להניק איזה ולד שלא יהא לו מינקת. ויש ליישב. נמצא דמחולקים בדעת רבינו מש"כ או קא מניקה. אי מיירי דוקא במכירה. או אפי' אינה מכירה. והובאו שני הדעות בש"ע. וידעתי שיש דברים בשו"ת אחרונים מסייעים וגם סותרים לדברים אלו. וע' שו"ת שבות יעקב ח"א אה"ע סי' צ"ה. והנראה לענ"ד העליתי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר ולדלות עומק דעת רבינו. [ויש להוסיף לישב דברי הרמב"ם. דס"ל דהס"ד והמסקנא פליגי בשיטת הר"ש ור"ת ז"ל דס"ד דאסור מניקת חבירו משום דמשעבדא. וע"כ מיירי במכירה. וא"כ גרושה מותרת. ומקשה שפיר על טעמא דדחסא. דלמאי יסכן הולד. ומסיק דטעם מעוברת ג"כ משום דלמניקה קיימא. וע"כ כשיטת ר"ת ז"ל משום שרגילה להניק. וא"כ יש לחוש לדחסא דמש"ה יסכן הולד דלא יהא נצרך לגרשה משום מינקת. הר"ח]:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה