אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא י · פירוש ו

פירוש ה

ומי לא שני לך כו'. הכא דבור בעלמא הוא דכתיב ודבר דבר כו'. הוא דעת בה"ג שהביא הרי"ף בפ' ר"א דמילה שהתיר שבות דמעשה לצורך מצוה. והרי"ף חולק עפ"י גירסתו בגמרא דהא מר לא א"ל לא"י זיל אחים לי'. ורבינו ובה"ג לא גרסי הכי. ומפרשי שבות דלית בה מעשה היינו אמירה לא"י. וסיים רבינו טעמא דמילתא דכתיב ודבר דבר כו' והביאור דהרי"ף וסיעתו מפרשים הא דדרשינן מהאי קרא שלא יהא דיבורך של שבת כשל חול. היינו שלא ידבר בעסקי מו"מ. למחר אני הולך למקום פלוני. או שלא יהא מרבה בשיחה בטלה כמבואר לעיל סי' א' אות ו' בס"ד. ובזה אמרו חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. אבל אמירה לנכרי מקרא אחר אסמכוה ויבואר לפנינו ואסור אפי' במקום מצוה. אבל רבינו ס"ל דאסור דבור במו"מ נ"ל מדכתיב ממצוא חפצך. ושיחה יתירה לא הזכיר כלל דאסור וכשיטת רש"י שכתבתי שם בס"ד דלית לן בתלמוד דילן הא דירושלמי. וגם הירושלמי לא מהאי קרא הוא דגמיר להו אלא מדכתיב שבת לה' שבות כה' מה ה' שובת מדבור כו' ע"ש. וא"כ הא דכתיב ודבר דבר אתי שלא לצוות לא"י לעשות בשבת. ועלה דרשינן ג"כ דוקא חפציך אסורין. דאסור דבור על חפציך קאי. וא"כ חפצי שמים מותר לצוות לא"י לעשות. וכן פרש"י ע"ז ד' ט"ו א' ד"ה כיון. והא דדרשינן דבור אסור הרהור מותר. שייך ג"כ באמירה לנכרי לבו ביום כמש"כ המג"א סי' ש"ז סק"כ ע"ש. והנה יש עוד שנוי נוסחא כאן. דרבינו גריס מאי הוה לי' לאתובי למר. א"ל הזאה שבות ואמירה לא"י שבות כו' ולגי' זו הי' רוצה לדין מעצמו דאסור אמירה לא"י במקום מצוה כמו הזאה. ושפיר דחי לי' דלא דמי לשבות דעביד מעשה בעצמו. אבל הרי"ף גריס א"ל מהא דתניא הזאה שבות ואמירה לא"י שבות כו' וא"כ הרי השוה התנא הני שבותי להדדי וע"כ יש לנו לפרש הא דברייתא באמירה לא"י במלאכה גמורה. והכא שבות דשבות הוא. אלא שראיתי בחי' רטב"א שפי' הא דתני' הזאה שבות. פי' אביי הוא דמדמי לה דהא דתני' הזאה שבות כדאי' בפסח שני. וה"ה אמירה לא"י שבות כדאי' בכמה דוכתי. וכמו דאשכחן בהזאה כו'. ועפ"י זה ניחא הא דאי' בה"ג ג"כ נוסחא זו דתניא הזאה שבות כו'. ובעיקר מחלוקת רבותינו הראשונים ז"ל נראה דתלי' בגי' ברייתא דמכילת' פ' בא פ"ט דתני' כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה ולא יעשה חברך. ולא יעשה א"י מלאכתך. אתה אומר כן. או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה א"י מלאכתך ת"ל ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לא תעשה מלאכה [כצ"ל לפי נוסחא זו] הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם כו' ולא יעשה הא"י מלאכתך דברי ר' יאשי' והרמב"ן בפי' התורה הביא בזה"ל או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה א"י מלאכתו [פי' שלא יצוה ויאמר לא"י לבשל לעצמו] ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה וגו' הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה הא"י מלאכתו דברי ר"י. עכ"פ למדנו אסור אמירה לא"י מאסמכתא דקרא. ואם שאינן אלא אסמכתא ועיקרו מדרבנן כמש"כ הרמב"ן מכ"מ הרי למדנו דחכמים אסרו מאסמכתא זו אפי' לדבר מצוה. שהרי בכלל כל מלאכה לא יעשה בהם הוא. ובזה מיושב שיטת הרי"ף שלא תקשה מהא דאיתא ברה"ש ד' כ"ד ב' גבי צורת לבנות שהי' לר"ג. דאחרים עשו לו. והקשו התו' הא כל שאסור לעצמו אסור לומר לא"י לעשות. ותירצו דלמצוה שרי. אבל ודאי בכה"ת שאין בו אסמכתא מקרא שרי למצוה. משא"כ שבת. וזהו דתניא במכילתא שם סוף פ"י חולו ש"מ שהוא קרוי מקרא קודש א"ד שיהא אסור משום שבות ת"ל ביום הראשון שבתון. וכ' הרמב"ן פ' אמור בד"ה יהי' לכם שבתון בזה"ל. וזהו מה"ת שאלו מדבריהם כל דבר שאינו עושה אינו אומר לא"י ועושה שאפי' בשבות דאמירה החמירו בו עכ"ל. ולכאורה אינו מובן. הא גם בשבת ויו"ט אינו אלא מדרבנן. והתינח לדעת הרמב"ן דס"ל שהעמל והטורח אסור בעשה מה"ת בשבת. ועלה קאי ע"ש. אבל לדעת התו' יומא ד' ע"ז והרא"ש שם דס"ל שעיקר שבות בשבת מדרבנן מאי א"ל אלא ודאי דשאני דרבנן שיש בו אסמכתא מקרא דחמיר מאסור דרבנן בלי שום אסמכתא. וכיוצא בזה כתבו התו' בכ"מ לענין מעשר ירקות מדרבנן ע' בפ"א דחולין שכ' דאע"ג דמעשר פירות ג"כ דרבנן לשיטתם ז"ל מכ"מ אי' בספרי פ' ראה דמעשר ירקות מדרבנן היינו שאין לו רמז ואסמכתא מקרא. עכ"פ למדנו דאמירה לא"י אסור מאסמכתא דקרא. וע' יראים סי' קי"ג ובסמ"ג ריש ה' יו"ט שתפסו לדרשה זו מה"ת ממש. וא"כ אפי' למצוה אסור. אבל יש עוד נוסחא אחרת במכילתא דפרק ט' והובא בי"ש ובפ' זי"נ לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה הא"י מלאכתך. או אינו אלא לא יעשה הא"י מלאכתך ת"ל ששת ימים וגו' אבל יעשה הא"י מלאכתך דברי ר"י. והכי משמע מהא דתני אח"ז ר' יונתן א' א"צ כו' והלא ק"ו ומה אם שבת חמורה אינו מוזהר על מלאכת הא"י במלאכתך יו"ט הקל כו'. עכ"פ לנוסחא זו לא שמענו אסור אמירה לא"י אלא מדכתיב ודבר דבר. וממילא שפיר י"ל דחפציך אסורין וחפצי שמים מותרין. וממוצא דבר אתה למד שלא במילה בלבד התיר בה"ג שבות דאמירה לא"י כמש"כ הרמב"ן לשיטת הרי"ף בהיתר שבות דשבות. דאף גם זאת אינו אלא במילה. וכ"כ התו' גיטין ד' ח' ב' ד"ה אע"ג. אבל רבינו פירש דבריו דבהיתר שבות נ"ל מדכתיב ודבר דבר היינו דוקא חפצך אסורין. וכן דעת בעל העיטור והביאו הר"ן ס"פ ר"א דמילה ובהגהת רמ"א א"ח סי' רע"ו ס"ב. אלא שהקשו התו' ורא"ש וש"מ על שיטה זו מהא דאי' בעירובין ד' ס"ח ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי. אמר רבא נשיילי' לאמי' אי צריכא ניחים לי'. א"י אגב אמי' הרי דלא התיר בשביל מילה לחוד ע"י א"י. וכבר דחה בס' המכריע סי' נ"ז. דודאי גם בלא אמי' הי' ג"כ רבא מתיר. אלא הוראת רבא דאם אפשר דיש כאן חולה דאומר לא"י ועושה. יותר טוב שלא יתחלל שבת ע"י א"י בשביל מילה. אם אפשר שיעשה ביחד וירבה בשביל מילה. ואוסיף דבר דקמ"ל תו אע"ג דלהרבות שלא לפ"נ איסור הוא כבשול לכתחילה לדעת הר"ן ביצה פרק ב' ושלא כדעת התו' מנחות ד' ס"ד א' ד"ה שתים. מכ"מ הא חזינן דמה שאפשר לבשל בב"א אסור לבשל בשני פעמים וחייב עליו חטאת כדאיתא במנחות שם דמיעוט קצירה עדיף. מש"ה יותר טוב שיבשל בב"א וירבה לצורך מילה. ואדרבה לדעת הר"ן מכאן ראי' גמורה לשיטת רבינו ובה"ג ז"ל. דאי איתא דאסור לבשל לצורך מילה. להרבות ג"כ אסור. כיון דיש בזה איסור מה"ת. אלא ודאי כל שבות ע"י א"י שרי. ומכ"מ אם אפשר למעט איסור בשול אפי' ע"י א"י מהדרינן כמו בשול ע"י ישראל לצורך פ"נ. ולשיטת התו' מנחות שאינן אלא דרבנן. מעיקרא לק"מ לדעת רבינו בסי' קס"ז דמחללין שבת ויוה"כ לחי' כל שלשים יום לצורך אכילה ושתי'. א"כ י"ל דה"ק אי צריכה לה לאו"ש נחיימי' ע"י ישראל:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה