העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא י · פירוש א
והיכא דנולד כשהוא מהול לא צריך לאטופי מיני' דם ברית. כצ"ל וכ"ה להלן סי' ל"ז וכפול כה"ע. ושנוי קצת בעובדא דר"א ב"א מחזקת הראי' לפסק רבינו כמבואר שם. והכי מוכח בסמוך א"ב מיפסק הלכתא בנולד כשהוא מהול כרב ודעת רבינו כבה"ג שהביאו התו' ורא"ש וש"פ. דל"ח לערלה כבושה. ובה"ג ורי"ף פוסקים כשמואל משום דרבה ור"י פליגי אליבי'. והרא"ש הקשה דהא רבה ור"י תלמידי ר"י הוי. ואי הוי פליגי עם רב יהודה הלכה כר"י. וכ"ש דהלכה כרב רבו של ר"י. והכ"מ יישב במה שראה לחלק בין כשחולק הרב עם התלמיד בפניו או אחר מותו. ובמח"כ מרן ז"ל זה הכלל נאמר מאביי ורבא ואילך דהלכה כתלמיד במקום הרב מכ"מ כשהם חולקים עם רבם בפניהם הלכה כרב. ע' מלחמת ה' שבת פ' תולין דר"פ יושב לפני רבו הוי כו' והה"מ בה' שבת פ"ב מיירי ג"כ במחלוקת רבה ורבא ע"ש. איברא עיקר הק"ו שדן הרא"ש לית להו להרי"ף ורבינו כמש"כ סי' כ"ד אות י' בס"ד. וסי' קי"ג אות ב' ובכ"מ. ודעת רבינו ובה"ג דרבה ור"י פליגי בפי' הברייתא דרשב"א. ותו דעובדא דראב"א מכרעת דמשמיא אסכימו כרב. והתו' ורא"ש הקשו לבה"ג אמאי גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב וקטן שנולד כשהוא מהול א"צ. פי' ואפי' לא נחוש לערלה כבושה מ"ש מגר מהול. והכי ק' להרי"ף שלא הצריך הטפת ד"ב לנולד מהול אלא משום ס' ערלה כבושה. ומדברי הרמב"ן במלחמת ה' למדתי סברא פשוטה דבשלמ' גר דבעי ליכנס תחת כנפי השכינה במילה וטבילה וכשאין לו מילה בעי מיהא הטפת ד"ב. משא"כ ישראל מבטן לא נזכר מצוה זו כלל וה"ה קדוש מאליו וכ' הרמב"ן שם דע"כ תקנו בנוסח ברכה של מילת גרים אקב"ו למול את הגרים ולהטיף ממנו ד"ב כו' משא"כ במילת ישראל. אבל הר"י בה"ת יישב בתוס' יבמות מ"ו ב' ד"ה דר' דשאני גר שהיתה לו ערלה דין הוא שצריך הטפה משא"כ נולד מהול שלא היה לו ערלה. ולטעמי' קאי שכ' התו' בד"ה ולא ספק כו' דקרא דערלתו אתי לאנדרוגינס. ונולד מהול מסברא ידעינן דא"צ להטיף ד"ב. וכ' הרא"ש שהר"ש הקשה א"כ קטן שנמול תוך שמנה והא צריך הטפה. שהרי היתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו ואינו כן מדאי' שלהי פרקין דהיכא דקדם ומל של שבת בע"ש לא ניתנה שבת לדחות. ונראה ליישב דעת הר"י ז"ל עפ"י דבעי ר"ח ביבמות ד' ע"א ערלות שלא בזמנ' אי הוי ערלות. ולא אפשיטא וכ' התו' שם ד' ע' דבירו' אפשיטא דלא הוי ערל. וא"כ י"ל דהר"י פסק כהירושלמי וכ"כ הרמב"ם פי"א מה' תרומות ה"ג אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה שהנולד כל ז' אינו חשוב ערל. וא"כ נימול תוך שמונה ה"ה כנולד מהול. ובאמת אי נמול בלילה לאחר שמנה או מלו עו"ג אחר שמנה למ"ד דמילתו פסול בדיעבד כאשר יבואר בס"ד. א"כ בעי הטפת ד"ב. והיינו כוונת רמ"א יו"ד סי' רס"ב לחלק בין נימול תוך שמונה דלא בעי הטפת ד"ב לנימול בלילה דבעי הטד"ב. והבינו הט"ז וש"ך והגאון שו"ת ש"א סי' נ"ב שתלוי אי המילה כשרה או לא. ושהרמ"א ס"ל דבתוך ח' המילה כשרה. וזה תימא וסותר ד"ע סי' רע"ד שהביא שו"ת הרשב"א דמי שצריך להמול בתוך שמנה מחמת סכנה רשאי עו"ג להמול שאין שום נ"מ בדבר. ותו היאך אפשר לומר כן. א"כ מאי הקשה הר"ש לר"י מהא דנימול תוך ח' לא בעינן הטד"ב. הא ניחא שפיר שהרי כבר מל ויצא ידי מצות ד"ב. אלא לא עלה עה"ד ל"כ ועיקר הנ"מ משום שנימול בתוך ח' דומה לנולד מהול שעדיין לא היה לו ערלה. [והגם דבנולד מהול פ' הש"ע דצריך להטיף ד"ב דלא כרבינו ובה"ג. היינו משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא. אבל הכא דידעינן דלאו ערלה כבושה. הא ודאי א"צ הטד"ב כיון דלא הי' לו ערלה מעולם. ומעין זה כ' גם הש"א שם. דהוי כניכרת הגיד ע"ש] משא"כ נימול לאח"ז בלילה דומה לגר מהול. וכבר הקדמנו בזה הגאון בעל עמק יהושע ס"כ. אלא שהעלה בנימול בליל ח' דהוי כנימול תוך ח' משום דפסק הרמב"ם לענין מח"כ לילה מח"ז. זה לא נראה כלל. אלא כהירו' ס"פ ר"א דמילה דמדמה ערלה דליל ח' כהקדש בליל שמונה דנכנס לדיר להתעשר. והכי מסיק ר"פ בזבחים ד' י"ב דלילה לא הוי מח"ז מהא דר"א ליל ח' לקדושה. ואע"ג דלענין הקרבה מיקרי עדיין מח"ז כמש"כ התו' שם. מכ"מ יליף ר"פ התם מקדושה. ה"נ אע"ג שאי מל בלילה הוי כשלא בזמנה. מכ"מ כבר נקרא ערל לתרומה דאסור לסוכו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל תדע שהרי הירושלמי שם הביא ראיה דליל שמיני כשמיני מדתניא כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. פי' דוקא כל ז' ולא ליל שמיני. והרי הרמב"ם דייק וכ' כל שבעה אלא כמש"כ. ומהא דמח"כ לק"מ. ואין כל הענינים דומין זל"ז. וכבר רמזו התו' זבחים שם ד"ה ר"פ ע"ש. נחזור לענין דלישוב הר"י יש מקום לפסק הרמ"א. אבל הר"ש יישב ק' הנ"ל משום דמסברא שניהם צריכים הטד"ב. אלא בישראל גלי קרא למעט מערלתו. ור"ל ל"ד נולד מהול אלא ה"ה גדול שלא נימול כראוי. משא"כ גר דלא גלי קרא. וא"כ לא מצינו הטד"ב בישראל כמו לישוב רמב"ן ז"ל. וצדקו דברי הב"י לפי דעת הר"ש שהביא ע"ש. וכ"כ השאג"א סי' נ"ד לד' הר"ש דבכל מילה פסולה א"צ הטד"ב. והסמ"ג מ"ע כ"ח כ' בזה"ל אמנם אם מל עו"ג כבר א"צ לחזור ולמול מעט כ"א להטיף ממנו ד"ב ע"כ משמע דבשיטת הר"י קאי דגם בישראל שייך הטד"ב. והכי מוכח בל"ת קט"ז בזה"ל פסק בה"ג דקטן שנולד מהול כו' וכן ראוי לחלק בין קטן שלא הי' לו ערלה מעולם לגר שהי' לו ערלה כו' והן דברי ר"י. מיהו במ"ע כ"ח כתב עוד בזה"ל כתב בה"ג גר כו' אבל קטן כשנולד מהול א"צ להטיף ד"ב דהא כתיב ערלתו אבל גר דלא גלי לא גלי ע"כ. והן דברי ר"ש וצ"ע. ויש לחקור דעת הרמב"ם שכ' ריש פ"ב מה"מ. אבל עו"ג לא ימול כלל ואם מל א"צ לחזור ולמול. וכ' הכ"מ שדעתו ז"ל דבדיעבד המילה כשירה ומש"ה א"צ לחזור ולמול. והגאון ש"א סי' נ"ד דחהו בשתי ידים ומשום דראיית הר"ש נכונה אלא ה"פ דא"צ לחזור ולהטיף ד"ב משום שאין תקנה לשכבר נתעוות. והכי נראה שהבין הגר"א שם סימן רס"ד סק"ו. ובעניי ק' טובא. דא"כ אמאי לא הקדים הרמב"ם לפרש הכי במל תוך ח' ובלילה בפ"א. ותו שידוע שלא נזכר בחיבור דבר שלא קדמוהו בגמ' או בדברי רבותיו ז"ל או בלשון יראה לי. ונראה יותר כהכ"מ. ודוקא במילת עו"ג ס"ל שכשר בדיעבד כדעת בה"ג ורי"ף שמבואר בסמוך ואם כן הי' מקום לדקדק דהרמב"ם ס"ל כהר"י דיש הטפת ד"ב בישראל. דאלת"ה מאי נפקא מינה בהא שכשר בדיעבד. אבל גם זה אינו נראה לענ"ד לומר דהרמב"ם כיון במש"כ א"צ לחזור ולמול. היינו שא"צ להטיף ד"ב כמו שהבינו הגר"א וש"א ז"ל שאין זה במשמעות דבריו לחזור ולמול. אלא מילה כמשמעו ור"ל אי נמשך הערלה. דהא דאי' ביבמות ד' ע"ב א' משוך א"צ לחזור ולמול מה"ת היינו מדתני' במכילתא פ' בא פט"ו ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפי' שעה א' אפילו חזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה. פי' ומלתה בלשון עבר. ולא כתי' וימול אז יאכל בו. ודריש לא שיהא דוקא מהול אלא שיקוים בו מצות מילה שעה א'. משא"כ אי נימול בלילה או בתוך שמונה ונמשך ערלתו פשיטא דמחוייב לחזור למול מה"ת. ומש"ה כ' הרמב"ם דאי מלו עו"ג כשר בדיעבד. והי' נראה עוד דהנימול תוך שמונה או בלילה מצוה למשוך ערלתו כדי לקיים בו מצות מילה. כמו מי שיש לו מכה על קיבורת ידו וא"י להניח תפילין דמצוה להשתדל לרפאותו כדי לקיים מצות תפילין. וה"נ במילה כ"ז שלא קיים מצוה כראוי ואפשר לעשות שיתחייב מחויב בדבר. וע' להלן אות ג' בדבר טומטום. משא"כ מלו עו"ג. עכ"פ כונת הרמב"ם כמש"כ הכ"מ. ונ"מ לדינא מדרבנן. אם נראה אחר שנמשך ערלתו קצת המילה. דאי לא נימול שעה א' בכשרות ה"ה ציצין המעכבים את המילה. משא"כ אי נימא דהמילה כשרה בדיעבד וכמש"כ הרמ"א ס' סי' רס"ד דמשוך א"צ שיהא נראה מהול רוב העטרה כו'. אבל בהטפת ד"ב לא דבר הרמב"ם כלל. ואפשר דס"ל דבישראל ליכא מצוה זו כדעת הרמב"ן ז"ל והכי משמע נוסח הברכה כמש"כ לעיל בשמו: