העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ט · פירוש ד
תרי יו"ט דריש שתא. וכ"כ בה"ג והיכא דאתייליד ע"ש בה"ש ואיקלע חד בשבא ותרי בשבא יו"ט דרה"ש מעכבינן לי' עד תלתא בשבתא. מבואר דס"ל כמש"כ הרמב"ם ה' מילה פ"א ה' ט"ו דיו"ט שני ש"ג דוחה. והכי דייק הגאון נו"ב שם מפרש"י ערכין ד' ח ב' ד"ה קטן נימול לי"ב. ואם חלו שני יו"ט של רה"ש כו' והסמ"ג כ' בזה"ל ומוכח פ' ר"א דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט ראשון אבל דוחה יו"ט שני. ושני יו"ט של רה"ש אינה דוחה לא יו"ט ראשון ולא את השני עכ"ל. ויש לשום לב על ההוכחה שהי' לרבינו הסמ"ג. אי מהא דתנן קטן נימול לשמונה כו' לי"ב ומפרש התנא בשני יו"ט של רה"ש. משמע הא של גליות לא. הא ודאי לא אריא. דתנא בא"י קאי. וכמש"כ הרא"ש בשו"ת והובא בטור וב"י יו"ד סי' רס"ו. ותדע שהרי בעירובין פ"ג תנן רי"א רה"ש שהיה ירא שמא תתעבר כו' ולא הודו לו חכמים. ומפרש בגמ' מאן חכמים ר' יוסי וקסבר רב ששת דה"ה בשני יו"ט ש"ג ואפ"ה לא תני אלא רה"ש אלא משום דהאי תנא בא"י קאי. ואע"ג שאפשר לדחות דהתם ר"י רבותא אשמעינן דאפי' בשני יו"ט של רה"ש מערב שני עירובין. ור' יוסי אוסר. ולא חש ר' יוסי לפרש דה"ה בשני יו"ט של גליות. אבל הכא ליתני רבותא בשני יו"ט ש"ג. מיהו ע"כ צריך אתה לומר הכי. שהרי בזמן המשנה כשהיה ספק בשני יו"ט ש"ג היה ספק ממש. שלא הגיעו עדים להתם. וא"כ מה לי של רה"ש או שאר יו"ט. בשלמא לענין עירוב דתליא בקדושה א'. ודאי גם בזמן המשנה יש נ"מ. משום דברה"ש אפשר שהגיעו עדים מן המנחה ולמעלה ונהגו גם בירושלים בשניהם קודש. משא"כ בשני יו"ט ש"ג. אבל לענין ספק מ"ש אלא ודאי תנא בא"י קאי. וכן הוכיחו הנ"ב שם והח"ס סי' ר"נ. והשתא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאי' ביצה ד' ד. אפשר דגם במילה שלא בזמנה אסור בשני כמו שהיה הדין בזמן שהיה ספק ממש. מיהו הא חזינן דעת בה"ג וכל הראשונים דס"ל אבלות יום ראשון מה"ת. ואי איקלע ביו"ט שני ש"ג נוהג אבלות. והסמ"ג ה' אבילות והרא"ש דדחו זה הדין. היינו משום דס"ל דאבילות יום ראשון מדרבנן. והתוס' ברכות מ"ז ב' דחו משום דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד מה"ת אבל הא פשיטא דמ"ע מה"ת שחל על הכל כמו מילה דב"ד מצווים עלה דוחה יו"ט שני מדרבנן. ואע"ג דאפשר לעקור מ"ע מה"ת בשוא"ת כדאי' ביבמות ד' צ'. מכ"מ כל היכא דלא מצינו מפורש שגזרו לעקור מ"ע מה"ת אין הסברא נותנת לדחות. ואפשר לומר דהא ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם. אינו אלא במילי דרשות. ולא במקום מ"ע מה"ת. והרי רפ"ד דסוכה הקשה הש"ס על הא שאין לולב ניטל בשבת. אמאי טלטול בעלמא הוא ופרש"י ותו' דאסור מוקצה ודאי יש בו. ומכ"מ לישרי. וגם במסקנא דגזרו שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. ידוע שיטת הרי"ף דלא גזרו אלא במקום דאיכא ספק יו"ט ג"כ ואין כאן מצוה ודאית. וכמ"ש בדרשה דפורים אות כ"ג שזהו דעת רבינו והרמב"ם ז"ל. וכ"ת מהא גופא ראי' שהרי גם בזה"ז אין נוטלין לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת ואע"ג דבקיאין בקביעא דירחא. אלא העמידו גזירת המנהג אפי' במקום מ"ע וה"נ אפשר שהעמידו המנהג גם במ"ע של מילה שלא בזמנה. הא לא תברא התם גם בימי המשנה החזיקו בגזירה זו אף במקום דליכא ספק כדאיתא בסוכה ד' מ"ד א' לדידהו נמי לא דחי. וע' מש"כ בס"ד בדרשה דפורים שם בגזירה זו בהא דפסחים ד' ס"ט בהזאה שגזרו בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליה משום ט"מ שהנזיר מגלח עליה. וה"נ גזרו ג"כ בזה"ז משא"כ בנ"ד שלא נמנו לגזור לבטל מ"ע מצד איזה גזירה. אלא כ"ז שהיה ספק ממש הי' אסור למול מה"ד. ועכשיו שבקיאין בקביעא דירחא. לא מצינו שגזרו להחזיק המנהג לבטל מ"ע. ועוד אפשר לחלק דלולב וכדומה שהוא מצוה הנוהגת בכל ישראל שייך לומר בה שיעמדו על מנהג אבותיהם משא"כ מילה שלא בזמנה הבא במקרה. אין לנו אלא לעמוד על עיקר הדין. וכדעת בה"ג באבלות. והכי יש לדון אי שחט עוף ולא נמצא במה לכסות אלא בדחיית חפירה ממש. שרי ביו"ט שני ש"ג. אלא שאסור לשחוט לכתחילה. ועדין יש לנו מקום לבא ולאסור מטעם אחר. דמצות מילה שלא בזמנו אפשר למחר. ולא דמי לאבילות שעבר יומו בטל מצותו. משא"כ מצות מילה שלא בזמנה אינו אלא זריזות להקדים כל האפשר ולא להחמיץ המצוה. ואינו כדאי לדחות גזירה זו דמנהג. ויותר מזה כ' הרא"ש פ"א דביצה סי"א דלא מסתבר שימנע שמחת יו"ט משום שלא יכול לכסות את הדם לאלתר. כיון דיכול לכסות אחר יו"ט לא מיקרי מבטל מ"ע כו'. מיהו א"כ קשה הא דאיצטריך הש"ס בפ' ר"א דמילה מנלן דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט. ואין עשה דוחה ל"ת. ולכאורה תיפוק לן משום דרשב"ל כ"מ שיכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. והרי ביבמות ד' כ בעי לומר דלהכי אלמנה לכה"ג חולצת ול"מ משום דרשב"ל כו'. והרי מיירי גם ביבמה קטנה דא"א בחליצה עד שתגדיל ומכ"מ מיקרי יכול לקיים שניהם וא"כ מאי איצטרי' הש"ס טעמים ודרשות במיל' שלא בזמנה. בשלמא בהא דשריפת קדשים בפ' במה מדליקין ניחא דאיצטריך קראי שלא דחי יו"ט משום דס"ד דכתיב ביום השלישי דמשמע אפי' ביו"ט. ותדע דהא ס"ד שדוחה אפי' שבת כדתניא במכילתא פ' בא ע"ש. ותו דס"ד דשרי משום מתוך כמש"כ בסי' צ"ד אות ב'. וע"ע תו' יבמות ד' ה ד"ה כולה בא"א קצת. [וצ"ל דהא דאיצטריך קרא דבנין בהמ"ק אינו דוחה שבת. היינו להיכא דאם יגמר הבנין בשבת זה יוכלו להקריב היום קרבנות צבור. וסד"א דכיון דתמידין. ומוספין גופייהו דחו שבת מכשיריהן נמי דחו. וכן מבואר בהדי' במכילתא ר"פ ויקהל כגון שניטל קרנו של מזבח או שנפגם הסכין כו' ע"ש. אבל הרשב"א בחידושיו לשבת ד' כד ב' כתב בשם הרמב"ן ז"ל להיפך. דכיון דעכשיו אינו יכול לקיים שניהם אתי עשה ודחי ל"ת. והביא ראיה מבנין בהמ"ק. וע"ש שהביא גם מסוגי' דיבמות כ' א' באלמנה לכ"ג. [ומה שהקשה מ"א שי' מיבמה קטנה דא"א בחליצה לעולם. ואפ"ה ודאי אסורה להתייבם לכ"ג. וצ"ל דלהאי תירוצא דרבא נמי גזירה אילמת אטו פקחת ה"נ גזירה קטנה אטו גדולה. א"נ י"ל דבאמת להאי תירוצא דרבא קטנה ואילמת מותרות להתייבם אף לחייבי לאוין. כיון דא"א בחליצה. ומתני' מיירי בגדולה פקחת. וכ"ת א"כ מאי פריך מברייתא דואם בעלו קנו. לישני דמיירי בכה"ג דא"א בחליצה. ז"א דהא רישא דברייתא תני בהדיא דנתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ע"ש. וע"כ דמיירי בגונא דאפשר בחליצה. ואפ"ה אם בעלו קנו. אולם יותר נראה לי כמ"ש לעיל דלהאי תירוצא דרבא נמי גזרינן קטנה ואילמת אטו גדולה פקחית. מהר"ח] אבל עכ"פ מילה שלא בזמנה מה"ת דלידחי יו"ט. אלא צ"ל מדדחי ל"ת דצרעת ס"ד דדוחה גם יו"ט. והיינו דאית' בשבת ד' כ"ד ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו. ונדחק הר"י פורת והתו' בזה מאי איצטריך להק"ו. ולמש"כ מבואר יפה. וא"כ ממילא מבואר דמילה שלא בזמנה אע"ג דאפשר למחר חשיבא כשאר מ"ע דזמנו עובר. ונוהג ביו"ט שני ש"ג. והיינו הראי' שהיה להסמ"ג מפ' ר"א דמילה. ונסתלק מש"כ התשב"ץ ח"ג מפרש"י פסחים ד' מ"ז דלחה"פ אינו דוחה יו"ט ש"ג. דלחה"פ שאני דעפ"י דין אינו דוחה יו"ט שאפשר לאפות מאתמול. משא"כ מילה שלב"ז דאיצטריך קראי שאינו דוחה יו"ט. וכ"ת א"כ מנ"ל דשני יו"ט של רה"ש דוחה מילה שלא בזמנה בזה"ז. והרי הקילו במת. וממתניתין אין ראיה לזה"ז. הא ל"ק. דשאני שני יו"ט של רה"ש דקדושה א' הן אפי' להקל לדעת הרמב"ם ה' עירובין פ"ח וכיומא אריכתא דמי. וע' מש"כ הה"מ ראיה לדבר מהא דשבת ויו"ט אי קדושה א' הן נאכל בראשון הוי עירוב לשני. וה"נ בשני יו"ט של רה"ש דלכ"ע קדושה א' הן. ולפי מש"כ המג"א סימן תט"ז דלא עשו לקולא אלא בעירוב ומחמת דממ"נ אי ראשון יו"ט שני חול. הא להכין מיו"ט לחבירו אסור ע"ש ובסי' תק"ג. וא"כ אזדא הראי' של הה"מ. דבשלמא שבת ויו"ט שניהם קדושים בודאי ואי קדושה א' היא נאכל בראשון הוי עירוב לשני. אבל שני יו"ט של רה"ש דבזמן המשנה הי' ספק שמא נתעבר. ואי נאכל בראשון אין לו עירוב בשני. ומנלי' להרמב"ם דבזה"ז נשתנה הדין. והרי עשו גם היום קדושה א' כמו בזמן המשנה. וא"כ לא ליהני נאכל עירובו בראשון כמו אז. אלא ודאי ס"ל להרמב"ם דגם בזמן המשנה נאכל בראשון הוי עירוב לשני. ואע"ג דאפשר דראשון חול ושני קודש. אלא עשו קדושה א' אפי' להקל. ובאמת ראי' זו של הה"מ אפשר לדחות וכמש"כ וזהו דעת הראב"ד ז"ל. אבל נראה מקורו של הרמב"ם מסוגיא דביצה ד' ד' ב דקאמר רב אסי בשני יו"ט ש"ג קדושה א' היא. ופריך והא ר"א מבדיל מיו"ט לחבירו. ומשני ר"א ספוקי מספקא לי' וקעביד הכא לחומרא והכא לחומרא. ופרש"י דמחמת ספק מבדיל. וק' מאי חומר שייך בס' ברכות דבכ"מ אזלינן להקל. [וכבר הקשה כן בשיטה מקובצת. וישובו תמוה. דהא אף למ"ד דהבדלת שבת דאורייתא. אבל ביו"ט דגם הקידוש דרבנן כמ"ש המ"מ פכ"ט מה' שבת ה' י"ח. לא כ"ש דהבדלת י"ט דרבנן וכבר תמה עליו הפמ"ג באשל אברהם ס"ס רצו. ואפי' לפי מה שיתבאר אי"ה לקמן סי' נ"ד דעת בה"ג דקידוש הלילה די"ט מה"ת. אבל הבדלת י"ט ודאי מדרבנן. דהא גם בשבת לא ילפי' להבדלה מה"ת. אלא מדברות האחרונות. כמו שיבואר שם בשם הסמ"ג. אבל ביו"ט לא מצינו. הר"ח]. וע' מש"כ בס"ד סי' נ"ג אות ז'. אלא ה"פ מדאבדיל ש"מ קסבר אסור לעשות ולהכין מיו"ט לחבירו. ומש"ה שייך להבדיל דאי קדושה א' ושרי להכין מיו"ט לחבירו לא שייך להבדיל. ע' שבת ד' קי"ד ב'. ומשני דעביד הכא והכא לחומרא. לא הי' מכין מיו"ט לחבירו. ומש"ה מבדיל. וביצה שנולדה בזה אסור בזה. עכ"פ מבואר דאי קדושה א' שרי להכין מיו"ט לחבירו. ולא כמג"א. בדעת הרמב"ם. וכ"כ הרמב"ם בה' אבל דקובר את מתו ביו"ט שני כו' נוהג בו אבלות הואיל ויו"ט שני ש"ג של דבריהם ואבלות יום ראשון מה"ת ידחה עשה של דבריהם מפני עשה ש"ת. אבל אם קבר ביו"ט שני של רה"ש אינו נוהג בו אבלות ששניהם כיום ארוך א' הן. והרמב"ן בתה"א ענין שבתות ויו"ט הביא דברי הרמב"ם וכ' עלה בזה"ל ולפ"ד ודבריהם של גאונים כיון שהוא מדרבנן אתי עשה דאוריית' ודחי לה הילכך נהיג כשאר יו"ט שני ש"ג עכ"ל. אבל הרמב"ם למד ממילה שלא בזמנה שנידחית מיו"ט של רה"ש ולא של גליות. והרי שאב מקור מ"ח נאמנים מפסקי רבינו ובה"ג. וע"ע בס' תמים דעים סי' ק"כ שכ' והאריך לדין ממכחל עינא דשרי ביו"ט שני ש"ג כש"כ מילה שלא בזמנה וע"ש עוד שני דעות אם אפשר לדון אבלות ממילה שלא בזמנה. היוצא מזה דדעת רבינו ובה"ג ורש"י ורמב"ם וסמ"ג למול שלא בזמנו ביו"ט שני ש"ג. והש"ע יו"ד סי' רס"ו סתם כהרא"ש ז"ל כי לא דקדק מרן הב"י לעמוד על דעת רבינו ובה"ג אבות העולם. וכבר פסק הש"ך דלא כש"ע. והגאון ח"ס סי' ר"ן החזיק פסק הש"ע ע"פ שו"ת תשב"ץ הנ"ל ואין בם דברים מכריעים דעת רבינו ובה"ג: