אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא ח · פירוש א

שאילתא ח

דמחייבין דב"י כו' שנאמר ערב וגו'. בגמרא דברכות ד' ל"א א' אית' יכול יהא כוללן בב"א כבר מפורש על ידי דוד דכתיב ערב ובוקר וגו'. אבל לא נתפרש דחייב להתפלל ג' תפלות לא מהאי קרא דדוד. ולא מקראי דדניאל שהביא הש"ס התם. ולכאורה ע"כ א"א ללמוד חיובא מהאי קרא. שהרי הלכה פסוקה בפ' תפה"ש תפלת ערבית רשות. וכן פסקו כל הגאונים. ובהאי קרא כתיב תפלת ערב ג"כ. ובאמת כתב הרמב"ם ה' תפלה פ"א ה"ג יש מתפלל פעם א' ויש מתפלל פעמים הרבה כו' וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא. ואי כדברי רבינו דנ"ל חיובא מהאי קרא הא כבר קדים חיוב זה מלפנים. וא"כ צריכין אנו לעמוד ע"ד רבינו. אבל הענין דבגמ' אי' ריבח"א תפלות אבות תקנום. ריב"ל א' תפלות כנגד תמידים תקנו. תני' כותי' דריב"ח אברהם תיקן תפלת שחרית כו' תניא כותי' דריב"ל מפני מה אמרו תפה"ש עד חצות כו' נימא תהוי תיובתא דריב"ח. אמר לך ריב"ח לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות כו'. ופסק הרמב"ם כריב"ל כמבואר בכל אותו הפרק ולא הזכיר כלל תקנות אבות. ואע"ג דבה' מלכים פ"ט כ' אברהם התפלל שחרית ויצחק הוסיף מנחה ויעקב הוסיף תפלת ערבית והכי סתמא דגמרא יומא ד' כ"ח צלותי' דאברהם מכי משחרי כותלי. ובברכות ד' ו ב' ואברהם אבינו מנ"ל דקבע מקום דכתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה כו'. וכן מצוי מדרשים ואגדות. מכ"מ אין מכ"ז ראי' שתיקנו מצוה לבניהם אחריהם. זהו דעת הרמב"ם ובתר רישא אזיל הוא הרי"ף ז"ל שכ' איתמר ריבח"א תפלות אבות תקנום. ריב"ל אמר תפלות כנגד תמידים תקנום תני' כותי' דריב"ל כו' ולא הביא ישוב הש"ס אליבא דריב"ח. ולא הברייתא דתני' כותי' דריב"ח מבואר הדבר דלקבוע הלכה כריב"ל אתי. וכן כ' בפירוש פרק מי שמתו לענין תפלת נדבה וז"ל ומפרשי רבנן דה"מ יחיד כו' וציבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקיי"ל תפלות כנגד תמידים תקנום וכשם שאין הציבור כו' ולא כהלח"מ שם שלא עמד ע"ד הרמב"ם ז"ל. מיהו טעמייהו דהרי"ף ורמב"ם ז"ל והיכן קיי"ל כריב"ל. נראה דקשה להו למ"ד תפלות אבות תקנום. מ"ש תפלת ערבית דקילא משחרית ומנחה. ולהכי ס"ל דעיקר פלוגתא דת"ע רשות או חובה תלי' במחלוקת ריב"ל וריב"ח וכיון דקיי"ל ת"ע רשות הרי קיי"ל כריב"ל. אבל רבינו מבואר דס"ל הלכה כריב"ח. שהרי בכל הענין לא הביא אלא דריב"ח. והכי נראה דעת בה"ג שכ' בזה"ל אתמר ריב"ל א' תפלות כנגד תמידים תקנום. ריב"ח א' תפלות אבות תקנום. ואתי רבנן אסמכינהו אתמידים. תניא כותי' דריב"ל כו' הרי סיים בה"ג ישוב הש"ס על ריב"ח מברייתא דמסייע לריב"ל. ומכ"מ שפיר הביא הא דתני' כותי' דריב"ל מפני מה אמרו כו' כדי ללמוד סדר זמני תפלות וטעמייהו. אבל הלכה כריב"ח דתני' כותי' ולא נתיישב לריב"ל. והכי נראה דעת התוס' שהרי כ' בד"ה יעקב כו' דלהכי יפה מנהג שלנו שמתפללין ערבית מבע"י קצת משום דתפלת יעקב הכי הוי ע"ש. וכי תימא א"כ מ"ט ת"ע רשות. אמינא לך טעמא דבה"ג. דהנה ידוע מה שנתקשו הראשונים ז"ל בהא דקיי"ל ת"ע רשות. וז"ל הרי"ף פ' תפה"ש וקיי"ל הלכה כרבא. מיהו ה"מ היכא דלא צלי כלל. אבל היכא דצלי לי' לת"ע כבר שוי' עליה חובה. ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן א"ר טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית כו' ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. ואפי' למ"ד רשות חובה הוא דליכא אבל מצוה איתא. והאידנא נהוג עלמא לשוויי חובה עכ"ל הרי"ף. וידוע שרבותינו התו' יומא דע"ח ובכ"מ והרא"ש פ' תפה"ש פלפלו בזה. והוסיפו להקשות מהא דאי' בשבת ד' ט' שרא המייני' לא מטרחינן לי' הא בל"ז מטרחינן. וכן מהא דיומא ד' פ"ז ב' תפלת נעילה פוטר ש"ע. ונתיישב דעתם ז"ל דמצוה מיהא איתא. והנה הרי"ף לא הקשה מהא דשרא המייני' ומהא דת"נ פוטרת ש"ע. וצ"ל דלקושי' זו ודאי ניחא ע"פ מ"ש הרי"ף עצמו דמצוה מיהא איתא כמש"כ התו'. אבל להא דטעה ולא הזכיר דר"ח כו' וטעה ולא התפלל כו'. לא סגי להרי"ף ז"ל בזה. דס"ל כמש"כ התו' ד' כ"ט ב' בשם בה"ג דאי טעה בהזכרה דר"ח מצי לשמוע מש"ץ. והוא עפ"י סוגי' דברכות ד' כ"ט א' ויבואר בסי' כ"ב אות ד' בס"ד. והרי קיי"ל בשלהי מ' ר"ה שאין הש"ץ מוציא אלא לשאינו בקי וצ"ל דלחזור ולהתפלל כדיעבד דמי. וה"נ אי ת"ע רשות אע"ג דמצוה איכא. מכ"מ לחזור ולהתפלל או להתפלל שחרית שתים לא בעי. וע"כ משום דכבר שוי' עליו חובה. ולכאורה ק' על הרי"ף למאי נצרך תו להא דסיים דמצוה מיהא איתא. ואין לומר דדינא קמ"ל ולמד מהא דשרא המייני' ומהא דתפלת נעילה כו'. שהרי מסיים דהאידנא נהגו לשווי' כחובה ומאי נ"מ בהא דזמן התלמוד. אלא ע"כ בא הרי"ף לבאר בזה יסוד הישוב דהיאך קבע עליו חובה. בהא דצלי לי' לת"ע. והנה התו' ורא"ש שהביאו ישוב זה בשם בה"ג על מה שהקשה מהא דטעה ולא הזכיר של ר"ח כו' ופירשו כונת ה"ג בתרי אופני. או נימא שקבע עליו חובה בזה הלילה עפ"י שהתחיל להתפלל. או דקבע חובה בהא דצלי כמה זימנין. ואי נימא כפי' הראשון. הוא עפ"י גמרא דסוטה ד' י"ג כל העושה דבר מצוה ולא גמרו כו'. וה"נ כיון שהתחיל להתפלל אלא שטעה בהזכרה. נתחייב לגמור. ואי נימא כפי' השני הוא עפ"י דאיתא בנדרים ד' פ"א ב' דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לבטלן ולנהוג בהן היתר משום שנאמר לא יחל דברו. ומפרש הש"ס מני ר"ג היא דמפרש דברו דבור בעלמא. [ונראה לי כונת הדרש לפרש דברו מלשון הנהגה כמו דוברות בים וכן הרבה] וכ' הרא"ש ור"ן בשם הר"י הכהן שאם נהג אדם שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בזמן מיוחד צריך היתר. וכן בכ"ד מצוה הכי הוא. וכ"ז אינו מעיקר ת"ע ביחוד. אלא הרי היא ככל המצות שבתורה שאינו חובה. ואפשר להפטר ולהתחייב עפ"י מנהג דהוי כנדרי מצוה. וזהו סיום דברי הרי"ף דמש"ה שווי' עלי' חובה. משום דמצוה מיהא איכא. וא"כ הוי ככל מנהג מצוה. ועיקר הפי' הוא השני. שהרי הרי"ף הביא זה הישוב גם על הא דטעה ולא התפלל ערבית כו' ולפי' הראשון לא נתיישב כלל. אלא כפי' השני. וידעתי שתהר"י ומע"מ האריכו בדברי הרי"ף בא"א. אבל הנראה לי כתבתי. איברא ה"ג כתב בזה"ל וכי אמרינן דת"ע רשות ה"מ היכא דלא בעי לצלויי כלל. אבל היכא דבעי לצלויי שווי' עלי' חובה עכ"ל. משמע דבעי לצלויי לחוד סגי לשווי' חובה. ואפי' לא צלי עדין. ולא מצינו מקור ויסוד לזה. והא בכל המצות לא מתחייב במחשבה כדאי' בשבועות ד' כ"ו בגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. ותו הא בה"ג לא הזכיר דמצוה מיהא איתא כדי שיחול עליו נדר באעשה כמו בנדרי מצוה. אלא ע"כ בה"ג מעיקר דינא דתפלת ערבית קאתי עלה. והיינו דקסבר תפלות אבות תקנום. והא דת"ע רשות היינו משום דיעקב אבינו ג"כ לא התפלל אלא עפ"י סיבה כדאי' בחולין ד' צ"א ב' כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. ויהיב דעתי' למיהדר והתפלל ת"ע. ואפשר שלא תיקן אלא למי דיהיב דעתי' לצלויי. וגביה ודאי נעשית חובה. [ויש להסביר יותר. דה"ק מאן דיהיב דעתי' לצלויי איזה צורך לצרת עצמו. וטוב הוא לקבעה בתפלה הקבועה. כדאי' בע"ג ד' ז' אימת תפלה לעני כי יעטוף בזמן ולפני ה' ישפוך שיחו. ע"ז נעשית ת"ע חובה. ואפשר לשפוך צרת עצמו בה'. ובהא פליגי תנאי ואמוראי אי קבע מנהג לכל אדם או רק למאן דיהיב דעתי' לצלויי. אבל עיקר המחשבה והרצון בזה רשות. זהו דעת בה"ג דאזיל בשיטת רבינו כמש"כ. ומעתה ניחא מש"כ רבינו חיובא בשלש תפלות מקרא דדוד. דע"כ כיון דכייל הני ג' תפלות ערב ובוקר וצהרים ה"ק דשוינהו חובה. וא"א לומר כפי' התוס' לפי' הא' דהתפלל וטעה. וגם לא כפי הב' דשוינהו חובה במאי דנהג הרבה לילות. דזה אינו אלא מדרבנן כדאי' בנדרים ד' ט"ו א' ומי איכא בל יחל מדרבנן אין וכדתני' כו'. ותו דהא מטעם נדר הוא ולא שייך לחובה דת"ע והיאך כיילינהו דוד עם ת"ש ומנחה. אלא כדעת בה"ג דיהיב דעתי' לצלויי ת"ע תמיד והוי חובה. והא דסתם רבינו וכ' סתם דמחייבין לצלויי כו' היינו כמש"כ הרי"ף וכל הראשונים דהאידנא שווי' רבנן עלי' חובה. והוי כמו דיהיב דעתי' לצלויי דדוד. והנה הרמב"ם לדעתי' דכנגד תמידים תקנום. מש"ה כ' דעד עזרא לא היתה תקנות ג' תפלות. וטעמו של דבר. דתמידים ושאר קרבנות הביאו ברכה ופרנסה לעולם כדאי' בכתובות ד' י' למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. ובספרי פ' פנחס הארכתי בס"ד בתפלת משה ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. ומפרש בספרי שהתפלל אז על הפרנסה ואמר איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. ור"ל שביקש משה על הנהגת ישראל יפקוד ה' וגו'. ועוד ביקש על הפרנסה ולא תהי' וגו' דכל ימי חייו בזכותו ירד המן כידוע. והשיב לו הקב"ה על הראשונה קח לך את יהושע כו'. ועל השני' צו את ב"י את קרבני לחמי וגו'. וע"ע בתנחומא פ' תצוה בפרטות תועלת כל דבר היאך הי' משפיע ברכה למינו. וכ"ז הי' במקדש ראשון שהיו כל ישראל בא"י. אבל בשני שהיו מפוזרים בכמה ארצות כידוע. אע"ג שהיו שולחים לתרומת הלישכה כדתנן בפ"א דשקלים מכ"מ לא הי' הברכה חל כ"כ כמו ביהודה וכדאי' בפסחים פ' א"ע בזמן המקדש לא הי' יינן של יהודה מחמיץ בזכות הנסכים. הרי דרק ביהודה הי' מועיל זכות נסכים. ומש"ה תקנו עזרא ואנשי כנה"ג ג' תפלות כנגד תמידים בכל תפוצות ישראל כדי להביא ברכה בעולם. ואי' בתנחומא פ' תבא כתיב באו נשתחוה ונכרעה והלא כריעה בכלל השתחוי' אלא צפה משה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין להפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים בכל יום שלשה פעמים כו'. אלא עד אנשי כנה"ג לא הי' קבוע לכל ישראל אלא ליחידי הדור. כמו דוד וכדומה והמה התקינו לכל ישראל והיינו דאי' בשבת ד' י' מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ר"ל צורך פרנסה ע' פרש"י. זהו לשיטת הרי"ף ורמב"ם וא"כ בימי דוד הווין כולהו רשות ושפיר כיילינהו יחדיו. אבל לדעת רבינו ובה"ג. ודאי הי' תקנה קבועה מימות אבותינו אברהם יצחק ויעקב לכל מי שנוהג כמעשיהם והולך בדרכיהם. ודוד בא וקבע ברוה"ק בדברי קבלה וא"כ ע"כ תפלת ערבית ג"כ שווי' עליו חובה למאן דבעי לצלויי. ומש"ה כיילינהו דוד לכל ג' תפלות. וממוצא דבר אנו למדים ליישב מחלוקת הראשונים. בתפלת נדבה שכ' הרי"ף הילכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין תפלת נדבה שאינו מתנדב קרבן מוסף. והרמב"ם פ"א ה"י כתב ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות ויו"ט לפי שאין מקריבין בהם נדבה אלא חובת היום בלבד. וכן דעת הרי"ף כמש"כ הרא"ש סי' ט"ו. מיהו בשם רבינו האי גאון כ' הרא"ש שמתפללין בשבת נדבה שחרית ומוסף ג"כ וכ"כ תהר"י בשמו שמתפללין מוסף נדבה. ולא נתבאר טעם מחלוקתם ז"ל ע' בתהר"י מש"כ בזה. ואני אומר דהרי"ף וסיעתו ס"ל דכנגד תמידים תקנום וא"כ במוסף ושבת ליכא נדבה ובאמת יש להקשות על סברת תהר"י שכתבו טעם הגאון ז"ל דאע"פ שתפלות כנגד תמידי' תקנום מאין לנו דתפלות של נדבה ג"כ כנגד קרבנות הוא. ואם אמרו בתפלת חובה נאמר בתפלת נדבה עכ"ל. ולי נראה להיפך. שהרי אלמלי שמבואר בגמ' דיכולין להתפלל בנדבה לא היינו מעלים עה"ד הכי. דמהיכא תיתי להוסיף בברכות תפלה יותר מכל ברכות שבעולם. והשתא דהגמרא העלה דאפשר בנדבה הבו דלא לוסיף עלה ומסתבר דתפלת נדבה כעין תפלת חובה שהוא נגד קרבנות. וצדקו דברי הרי"ף ז"ל. אבל הגאון אזיל בשיטת רבינו ובה"ג דתפלות אבות תיקנום ומכ"מ יכולין להתפלל בנדבה. וא"כ מ"ש שחרית או מוסף. ויחיד או צבור. אלא דתהר"י באו להשיג על הגאון מטעם אחר וכן כ' הראב"ד בהשגות פ"א משום שאין תפלת נדבה אלא בקשה ותחנונים. אבל הגאון ס"ל דכל תפלות אפי' של שבת ויו"ט עיקרו בקשה דבר יום ביומו אלא שקיצרו מפני כבוד היום. וע"ע מש"כ אות ט' דרבותינו אזלי לשטתייהו:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה