אור ברסלב

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]

שאילתא ו · פירוש א

שאילתא ו

דתליש מן חיותא. וכן לשון בה"ג ה' אמה"ח. ושם חיותא הוראתו זמנין על חיה בלבד. וכן לשון רבינו ריש סי' ס"ז דמא נהיג איסורא בין בחיותא בין בבעירא בין בעופא. וזמנין על בהמה וכן העתיק רבינו שם חמשא חוטא איכא בחיותא כו' דכפלי כו' משום תרבא. ובגמרא בכורות ד' ג' רב מרי הוי לי' חיותא כו'. ועי' מש"כ שם אות א' דסתם חיותא בלשון חכמים הוא בהמה בכלל. אלא היכא דמפורש בעירא הדבר מובן דחיותא פירושו חיה. מיהו הכא ל"מ דא"א לפרש חיה. דלכ"ע אמה"ח נוהג בבהמה. וגם לשון חיותא סתם משמעו בהמה בכלל. אלא אפי' בהמה בכלל א"א לפרש. דהא קיי"ל כחכמים בחולין ד' ק"ב דנוהג בין בבהמה בין בחיה בין בעוף הטהורין. ולא כר"מ דס"ל שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד דיחידאה הוא. ותו דסתם משנה בטהרות פ"א דנוהג בעוף טהור. ותו דהרי מסיק ואפי' אוכלי' לעו"ג נמי אסור כו' ולעו"ג לכ"ע אפי' עוף בכלל האיסור דלא הוציא ר"מ עוף אלא לישראל דכתיב בהדי איסור אמה"ח וזבחת מבקרך ומצאנך. משא"כ עו"ג. וכ"כ התו' ד' ל"ג א' ד"ה אחד. ומש"ה הוצרך רבינו בסמוך לפרש היתר אמה"ח דשרצים לב"נ. וע"כ כאן פי' חיותא דבר שהוא חי. והכל בכלל בהמה חיה ועוף. ומשום שמדבר באיסור אבר מן החי נקיט האי לישנא דתליש מן חיותא פי' מן החי. וכ"ת א"כ דגים וחגבים ג"כ בכלל חי. והרי פשיטא דמותר. הא ל"ק דכבר פירש רבינו מיקמי דמשתחיט מבואר דבמידי דבעי שחיטה מיירי. ותו דכיון דמפרש בסמוך היתר שרצים לב"נ משום דבעינן מידי דחלוק בשרו מדמו לאפוקי שרצים שאין דמן חלוק מבשרן. שאין לוקין על דם שרצים משום דם אלא משום שרץ. וה"נ דגים וחגבים אין דמן חלוק מבשרן. דדם דגים וחגבים מותר כבשרן. והא שלא פי' הש"ס יצא דגים וחגבים ג"כ היינו משום דקיי"ל כרב אידי ב"א דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. א"כ אפי' אי לא כתב בנפשו דמי ידענו דמותר לעובד כוכבים. משא"כ שרצים דלישראל אסור משום שרצים מיהת. וס"ד דלעובד כוכבים אסור משום אמה"ח. דלא שייך כללא דמי איכא מידי. אלא היכא דלישראל שרי לגמרי ולא כשיש איסור לישראל כמש"כ התו' חולין הנ"ל. להכי הוצרך למעט מדמו. וה"ה דגים וחגבים טמאים ממעטינן מהאי קרא. והרי הן בכלל שרצים. דבדגים טמאים כתיב מכל שרץ המים. ועי' מש"כ סי' פ"ד אות א' בס"ד. והי' אפשר לפרש לשון חיותא כמו בכ"מ שנכלל בהמה וחי' ולא עוף ועפ"י דעת הרמב"ם ה' מלכים פרק י' שכ' אבל העוף יראה לי שאין ב"נ נהרג על אמה"ח ממנו. והגהות הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם אבל השרץ כו' לא מתקבל בדעתי דאי בשרץ מה לשון יראה לי כמש"כ הכ"מ. מיהו דעת הרמב"ם קשה להבין טעמו ונימוקו ז"ל. דמש"כ הכ"מ דס"ל דרב שיזבי מפרש משנה דטהרות דתנן בעוף טמא והאוכל אבמה"ח ממנו אינו סופג את הארבעים בב"נ ול"ד סופג את הארבעים. קשה לי הא ברישא בעוף טהור דתנן וסופג את הארבעים ע"כ בישראל. דבב"נ אין נפקותא בין טהור לטמא. [ובפלתי סי' ס"ב הביא ראי' אליבא דמ"ד מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. ובמח"כ לא שם לבו שהרי הרמב"ם ס"ל דלא קיי"ל הכי כמבואר בה' מלכים שם. והוא ז"ל בעצמו פלפל בזה סי' כ"ז. וא"כ אפשר דהסוגיא אזיל למ"ד דלא אמרינן מי איכא מידי כו'] ולי היה נראה לדקדק מדתניא בתוספתא ע"ז ספ"ט כל ז' מצות שב"נ מוזהרין ומפרש להו אחת לאחת. וקתני תו נטל צפור שאין בו כזית ואכלה רבי פוטר וראב"ש מחייב ומת על אמה"ח חייב על כולו לא כ"ש חנקה ואכלה ה"ז פטור ופליגי אי בחייה לאברים עומדת כמבואר בחולין ד' ק"ב ב'. ובישראל מיירי מדמפליג בין כזית לאין בו כזית. ושיעורין לא ניתן אלא לישראל כמש"כ הרמב"ם שם ה"י. ומדלא פליגי בב"נ ובצפור סתם. והרי בתוספתא דינא דב"נ קתני ומפרש. אלא ע"כ בעוף ליכא חיוב בב"נ כלל. ואיך שהוא מקור דעתו ז"ל מיהו טעמא בעי מאי נ"מ בין בהמה וחיה לעוף. וראיתי שכ' במגדל עוז שם על הגהת הראב"ד דבשרץ אינו חייב בזה"ל ואני אומר תמה אני על השרץ הזה מי הביאו לכלל בשר. וכל עצמן לא נחלקו ר"ע וחביריו ר"פ כה"ב ופ' הנודר מן הירק אלא בבשר דגים וחגבים אבל שרצים לא שמענו. ואי משום דאמרינן פ' ד' מיתות אך בשר למשרי שרצים הוא דאתי דחוי' בעלמא קדחי לה עכ"ל. ואין דבריו אלא תימה. דודאי בלשון תורה הכל מיקרי בשר. שהרי בדגים כתיב בפ' שמיני מבשרם לא תאכלו. ובשרצים כתיב בחגי הן ישא איש בשר קודש ונגע בכנפו וגו' ופי' הגמר' פסחים ד' י"ז דבשרץ מיירי. ולא פליגי ר"ע וחכמים אלא בלשון ב"א. וגם מש"כ דדרשה דאך בשר דחוי' הוא אינו אמת. שהרי בסנהדרין ד' נ"ט א' יליף רחב"ג מדמו לאסור דם מן החי וקאמר דחכמים ס"ל דלמשרי שרצים הוא דאתי. וע"כ דרשה גמורה הוא דאי לת"ה מנלן דדם מן החי שרי. אלא דברי המ"ע ליתא. מיהו יש לנו עפ"י דבריו לעמוד ע"ד הרמב"ם ז"ל דס"ל דנהי דלישראל תלי' בלשון תורה. והכל בכלל בשר מן החי לולי שמיעטה התורה מדמו כל שחלוק בשרו מדמו ואע"ג דכתיב בב"נ מכ"מ ילפינן בישראל מיני' להתיר דגים וחגבים באמה"ח. ותו י"ל דכמו דמפרש בחולין ד' ק"ב א' לר"י ור"א דס"ל שנוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין מדכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם וגו' לא תאכל הנפש עם הבשר כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו כו' וה"נ לרבנן דס"ל כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו כו' לאפוקי בהמה וחיה טמאה שבשרו אסור. מכ"מ גם הא אמת דבשר דגים וחגבים ושרצים שאין מוזהרין על דמם אין בהם משום אמה"ח. וכ"ז לישראל הכל תליא בלשון תורה. אבל בב"נ תליא בלשון בני אדם שהרי אין להם תורה ולא אסרה להם בשר מן החי אלא מה שהן קוראין בשר. וכמו לענין אשת איש תלי' במה שהן קוראין רביתא דפלניא ה"נ תלי' במה שהן קוראין להו בשר. זהו הנראה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל. ולמש"כ מיושב תמיהת הכרו"פ מהא דהשוחט חטאת העוף בשבת לע"ג חייב ג' משום דתקן להוציא מידי אמה"ח לעובד כוכבים. והרי אינם מוזהרים כלל ע"ז. וגם ממשנה דואין שחיטתה מטהרתה ק'. דמוכח דב"נ מוזהרים עלה. ומ"ש מרן הכ"מ דאיסורא מיהא איכא לא נתבאר מהיכא תיתי לחלק בב"נ בין אסור מה"ת לחיוב. והרי כלל גדול הוא כל שבני נח מוזהרים. ה"א חייבים. אבל למש"כ שפיר י"ל דבודאי במקום דבשר עוף נקרא בשר בלשון ב"א ה"א חייבים. וכן מה שהק' מהא דמקשה על ר"י בחולין ד' ק"ב מיושב שפיר. דמכ"מ איסור מוסיף לב"נ במקים דמיקרי בשר. אבל בסתם מקומות לא נקרא עוף בשר כדמוכח בחולין ובנדרים. ואע"ג דהרמב"ם ה' נדרים פ"ט כ' הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף. כבר כתב הלח"מ שם דאליבא דידן דבשר עוף אסור משום בב"ח כל שאסור בחלב מיקרי בשר. וכ"ז לישראל אבל לעובד כוכבים אינן נקראים בשר כמו לדידן בשר דגים. ומש"ה מותרים מה"ת משום אמה"ח. או נימא כמש"כ הגר"א דמש"ה סתם הרמב"ם בעוף. דבכ"מ ממליך עלי' שלוחא. ומש"ה אסור ואינו חייב כמו גבי נדרים. ומעתה י"ל דגם רבינו וה"ג נקטי חיותא. משום דמסיימי דאפי' לב"נ אסור. ובעוף לא פסיקא להו איסורא. וע"ע בסמוך:

תוכן העניינים

העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה