העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ג · פירוש ה
דהא גבי טומאה דחי' ל"ת שבתורה. לפי נוסחא שלפנינו הכוונה טומאת קרובים שכהן מיטמא להם. אבל הרמב"ן בס' תה"א ענין הוצאה והובא בב"י יו"ד סי' ש"ס העתיק דברי רבינו בזה"ל ברם צריך את למילף הוצאת המת והכנסת כלה אתה מהן קודם הוצאת המת עדיף דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה דאמרי רבנן לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ אלמא מ"מ דוחה ל"ת שבתורה א"ד הכנסת כלה עדיף משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אלמא הכנסת הכלה עדיפא. וכן הילכתא ע"כ לגאון. ונאמן עלינו הרמב"ן דכך עיקר הנוסחא אלא דהרמב"ן הבין דעת רבינו דס"ל דה"כ קודם למ"מ. וכ' עלה בזה"ל אלא מיהו במ"מ לא נהירא דאשכחן מ"מ קודם לת"ת ולעבודה ולמקרא מגילה ודוחה טומאה ונזיר ופסח ומילה ולא מצינו דבר קודם לו בכה"ת כולה עכ"ל. וחס לי' לרבינו דלימא הכי דהכנסת כלה תדחי למת מצוה. וגם תחילת השאילתא לא מיירי במ"מ אלא סתם הוצאת המת. ואי בעי להוסיף ולומר דאפי' מ"מ איצריך לן הוי לי' למימר א"נ מת מצוה והכנסת כלה כו' כדרכו של רבינו. ותו דהיאך פשיט מהאי ברייתא דמעבירין את המת כו' דמת מצוה נדחה ג"כ. והיאך אתה למד חמור מקל. אלא ודאי רבינו בהוצאת המת סתם מיירי. אלא דמפרש הוא דמצינו דהוצאת המת עדיף משום שדוחה ל"ת שבתורה דהיינו מת מצוה. א"כ מצינו חומר בהוצאת המת משא"כ בה"כ. והא דלא קאמר דטומאה דוחה בקרובים. אמינא לך תרי טעמי. חדא דרבינו סבר כדעת רש"י ותוס' ברכות כ א' דטומאת כהן לקרובים אינו דחי' אלא היתר ומצוה נמי. [ולא כדעת הרמב"ם בפ"ב מה' אבל הלכה ט"ו] ולא נאמר איסור טומאה לכהן לקרוביו. ובזה לא שייך לומר דהוצאת המת חמור. תדע דתני' בת"כ ויקרא דיבורא דחטאת פ"א אלא שיש בנערה המאורסה משא"כ בשבת ויש בשבת משא"כ בנערה המאורסה כו' יש בשבת משא"כ בנערה המאורסה שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה. והובא ברייתא זו בירו' שבת פי"ד ה"ד וע"ז פ"ב ה"ב ומפרש לה דהותרה מכללה להתרפאות ונערה המאורשה לא הותרה להתרפאות. ולא כקרבן אהרן שפי' הותרה מכללה גבי עבודה. מיהו הא גופא קשי' אמאי לא מפרש הכי. אלא משום דעבודה הותרה גבי שבת כדאי' ביומא מ"ו א' שבת דהותרה היא בצבור. מש"ה לא שייך למימר דשבת קילא בהא מנערה המאורסה. משא"כ פק"נ דחוי' אצל שבת כמש"כ הרמב"ם ריש פרק ב' מה' שבת וכדמוכח מסוגי' דמנחות ס"ד א' גבי אמדוהו לב' גרוגרות. וה"נ טומאת קרובים הותרה לגבי כהנים דא"א מת בלא קרובים. ולא שייך למימר משום זה דעדיפא מהכנסת כלה. משא"כ מת מצוה דחוי' הוא לגבי כהן. ומחויב להשתדל אם אפשר לשלוח ולקרות ממקום שעומד אם יענו אותו ישראלים ולא יטמא. כדין דחוי בכ"מ כדאי' ביומא ד' ח' ב' גבי טומאה בעבודת המקדש. ורמב"ן לטעמי' בשער הכהנים שהסכים לפרש"י ברכות ד' כ' א' דטומאת מת מצוה ג"כ לא שייך בי' דחי' אלא שלא נאמר בו אזהרה דטומאה כמו בטומאת קרובים. ויש לזה ראי' בנזיר ד' מ"ג ב' דמקשי אלא מעתה קאזיל כו' והתני' כו' והא אית לי' ברא. וזה תמוה. הא אין לו אלא הבן לחוד וה"ז מ"מ. אלא ה"ק דהבן יכול לשכור גוי לקרוא ישראלים. משא"כ כהן אחר שאינו מחוייב לשכור. אלמא הותרה היא. וה"ה לענין אם יכול להשתמט ולא יכנס למ"מ ולשלוח ישראל. אבל בשם רבינו האי גאון ז"ל הביא שם כשיטת התו' דלא דמי מת מצוה לקרובים ורק משום כבוד הבריות דוחה ל"ת של טומאה. וגרסי בגמ' שם ונילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ונילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל וגירסת הגאונים. תורה ורבינו בשטתייהו קאים ומש"ה נקיט יותר דחי' של מ"מ. ואע"ג דודאי מצינו בגמ' דמיקרי קל במה שהותר מכללו לגמרי כמו בפסחים ד' כ"ג ב' מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה ובעבודה גופי' מצינו בכ"מ דקרי הש"ס חומרא במה שדוחה שבת. ע' שבת קל"ב ב' ויבמות ז' א' וסנהדרין ל"ה ב' וכן הרבה. מכ"מ יותר נוח לפרש קיל במה שנדחה ולא במה שהותר כמש"כ מהירושלמי הא חדא. אבל יותר יש ליישב דהא דכהן מטמא לקרוביו לא שייך להוצאת המת כלל. שהרי הרמב"ן עצמו כ' שלהי שער הכהנים. דמצוה לכהן ליטמא אפי' שלא לצורך כלל. והביא ראי' ברורה מהא דתני' בא"ר פ"ד עד מתי מטמא להן רמ"א כל אותו יום כו'. והוא עיקר דעת הרמב"ם שכ' בפ"ב מה' אבל ה"ו דכהנת אינה במצוה זו של טומאה. והרמב"ן כ' עלה שלא נתבאר לן מהיכן יצא לו זאת הסברא. אבל באמת דעת הרמב"ם דטומאת קרובים לא שייך להוצאה כלל [דלא כמ"ש הנמק"י יבמות פ"י בשם הריטב"א ע"ש] אלא כיון שהכהן מוזהר שלא ליטמא למת ציותה התורה בשביל כבוד המת שלא יהי' נזהר במיתת קרוביו וזהו כבודו של מת. אבל מי שאינו נזהר בל"ז כמו ישראל וכהנת לא שייך כלל מצוה זו. ואין בזה כבוד המת במה שיטמא לו. אלא כשנצרך להוצאה ובזו לא דברנו דהכל מצווין לעשות כל האפשר בין איש בין אשה [אבל הריטב"א ס' כדעת התוס' פסחים ט' א' ונדה ט"ו ב' דדוקא לצורך] וע' מש"כ בס"ד בסי' ק"ג אות ט"ז דדעת רבינו נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל. עכ"פ לא שייך לומר דהוצאת המת דוחה טומאת כהן גבי קרובים דלאו מצות הוצאה גרם לה להכי נקיט דחי' דמת מצוה דרק לצורך הוצאה הותר אלמא דמצינו הוצאת המת דוחה ל"ת שבתורה במ"מ. אבל הא פשיטא דשקלא וטרי' של רבינו אינו במת מצוה: