העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא ב · פירוש ג
וכד ברי' קוב"ה כו'. משמע דזהו ג"כ טעם על מש"כ דמצוה למיזל לב"ד אפי' להוציא שלו מחבירו וביאור הדבר דבסנהדרין ד' נ"ט א' אי' והא דינין דקום עשה נינהו וקא חשיב ומשני ק"ע ושב וא"ת נינהו משמע דכמו דקו"ע על כלל ב"נ קאי שיושיבו ב"ד ה"נ שב וא"ת על כלל ב"נ ולא כמש"כ הלח"מ ה' מלכים פרק י' לדעת הרמב"ם דקאי על הדיינים שלא יעשו עול והיינו כדאי' בירו' בדיני ב"נ הטה דינו נהרג לקח שוחד נהרג. אבל לשון הגמרא משמע דקאי על כלל ב"נ והנראה דלזה כוון הרמב"ן בפ' וישלח שהשיג על הרמב"ם שכ' בזה"ל ועל דעתי הדינים שמנו לב"נ בז' מצות אינו להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד. אבל צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ש"ש ודיני שומרים כו' כענין הדינים שנצטוו ישראל ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו ש"ח או שהדליק גדישו וחבל בו וכי"ב ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינים בכל פלך כו'. והלח"מ שם כ' דקשה להרמב"ן סוגיא דשם ד' נ"ו ב' דשקיל וטרי למאי הוסיפו לישראל במרה דינים ואי כהרמב"ם נימא דהוסיפו עיקרי דינים איך ישפטו עפ"י התורה. וב"נ לא נצטוו אלא להושיב שופטים שישפטו כפי דעתם. אלא ע"כ ב"נ ג"כ ניתן להם עיקרי דינים. וא"א ל"כ דלזה כיון הרמב"ן ז"ל שהרי גם לפי דבריו ז"ל ק' שהרי ב"נ נהרג על גניבה ועושק ש"ש ולישראל הוסיפו דינים קצובים לכל פרט כדינו. ובשו"ת הרמ"א סי' י' הוכיח באמת מסוגיא זו שב"נ מוזהר בד"מ כישראל ככל חקותיו ומשפטיו. וביאר שם דפליגי בזה ר' יוחנן ור' יצחק אי נ"ל דינים מויצו א"כ אינו כדיני ישראל אי מאלקים א"כ הרי זה כדיני ישראל דכתיב אלקים. והוכיח עוד מזה הסוגיא דקיי"ל כר' יצחק ובמח"כ הרמ"א ז"ל מלבד שהפסק נסתר מדברי רבינו שהביא דרשה דר' יוחנן ובעיקר החידוש ק' א"כ למאי נדחק הש"ס ליישב שהברייתא דהוסיפו ס"ל כתנא דבי מנשה שאין הלכה כמותו ג"כ כמש"כ הרמ"א שם לימא דס"ל כדרשה דר' יוחנן ור' יצחק ג"כ תני איפכא. ובאמת דרשה דר' יוחנן מיתני' בס"ע רבא פרק ה' ושם תני ג"כ דהוסיפו על ישראל שבת ודינין וכיבוד אב. ונימא דהאי ברייתא ג"כ הכי ס"ל אלא ודאי לכ"ע לא ניתן לב"נ פרטי דינים ולא נצטוו אלא להושיב שופטים כפי דעתם. וקושית הש"ס הוא לפי דתני שהוסיפו לישראל דינין ושבת וכב"א. ומפרש דינין מדכתיב שם שם לו חוק ומשפט. וע"כ תרי מילי נינהו וחק הוא דינים קצובים חק ולא יעבור ע"ד אנושי. ומשפט להושיב דיינים ושפיר מקשה הא נצטוו ב"נ ומשני להוסיף ד"ק שלא נצטוו לדון כלל ודחי. ומשני להושיב בכל פלך ובכל עיר ועיר וב"נ לא נצטוו אלא ב"ד א' במדינה ודחי ואוקמי כתנד"מ. אבל הס"ע תני הוסיפו עליהן שבת ודינין וכב"א. ולא מפרש מקור הדרשה. וע"כ לא כהאי תנא מדמפסיק דינין בין שבת וכ"א. אלא ס"ל כדתניא במכילתא חק זה שבת כו' דברי ר"י וס"ל לתנא דס"ע חק זה שבת. משפט כמשמעו דינים קצובין. ושם נסהו זה כבוד אב. ומבואר במק"א בס"ד אופן הדרש ואכ"מ. הא מיהא לכ"ע לא נצטוו ב"נ על פרטי דינים ומקרא מלא הוא ומשפטים בל ידעום. וע' חגיגה ד' י"ג א'. והרמב"ן לא הקשה אלא לשון שב וא"ת דמשמע דקאי על כלל ב"נ. ועדין ק' אי הכי דב"נ נהרג על עושק ומאנס ומפתה וכל עולה. למ"ל דכתב רחמנא גזלה הרי היא בכלל עול. אלא הכי יש לנו לומר דכלם נצטוו שלא יעשו בשש מצות שלהן בלתי דיינין. שאין הרואה א' שהורג וכדומה רשאי להרגו עד עמדו לפני שופטים. וכן אסור לגזול אפי' שלו מיד חבירו בלא דעת שופטים. וא"כ יש בה קום ועשה להושיב דיינים ושב וא"ת שלא לרצוח ולגזול בלתי דעתם. והוא טעם נכון דאסור לנו לגזול מיד חבירו בלא ב"ד. דאע"ג דאנן קיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' דניתנה תורה ונתחדשה הלכה כמו היתר דשחיטה לענין איסור אמה"ח אע"ג שמפרכסת. ובב"נ לא נתבאר היתר זה ה"נ למדנו מקרא דעביד אינש דינא לנפשי' כמש"כ באות א' מדכתב רחמנא בד"נ ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט הא בד"מ שרי. אבל בלא דינא דבי דינא באיסורא דב"נ קאי דמצוה למיזל לבי דינא: