העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
שאילתא א · פירוש כא
ועוד כך היה מנהגו כו'. יש להבין שייכות שני עובדי דהלל זל"ז שאין להם התקרבות במקום ולא במעשה. דעובדא שני' אי' בויקרא רבה פ' ל"ד בזה"ל גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהי' נפטר מתלמידיו הי' מהלך והולך עמם. א"ל תלמידיו רבי להיכן אתה הולך א"ל לעשות מצוה א"ל מה מצוה זו א"ל לרחוץ בבית המרחץ א"ל וכי זו מצוה היא א"ל הן מה אם אקונין של מלכים שמעמידין אותן בבתי טרטיאות ובבתי קרקסאות מי שמתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והם מעלין לו מזונות. ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות אני שנבראתי בצלם ובדמות על אחת כמה וכמה ובשעה שהיה נפטר לאכול אמר לתלמידיו שהוא הולך לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא א"ל בכל יום אית לך אכסניא א"ל והדין נפשה עלובתא לאו אכסניא היא בגו גופא יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא ולפני רבינו היה ספור זה בנ"א קצת שלא בכל יום שוטפין איקונין של מלך אלא ביום מועד וה"נ לא היה הלל רוחץ אלא בע"ש עכ"פ אין לו שייכות עם אותו מדה שהיה אומר ברוך ה' יום יום ולא שייך לומר ע"ז ועוד כך הי' כו'. אבל תחלה יש להבין הפרש שבין שמאי והלל במאי תלי'. והנה רש"י ז"ל פי' בנימוקי תורה זכור את יום השבת תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. והוא עפ"י המכילתא ר"א בן חנניא בן חזקיה בן גוריון אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרהו מא' בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת. וכ' עלה הרמב"ן ז"ל דזהו דעת שמאי שהיה אומר מחד בשבא לשבתך אבל הלל מדה אחרת היה בו. ולא ס"ל הכי וקשה אם כן פליגי שמאי והלל בדין ובמס' שבת ד' ט"ו א' איתא בג' מקומות נחלקו שמאי והלל ותו לא. ועוד קשה דבפסיקתא פרשה כ"ג א' א"ר שמאי זוכרהו עד שלא יבא שומרהו משיבא הא כיצד אם נזדמן לך חפץ טוב התקינו לשבת כלי חדש התקינו לשבת שמאי הזקן היה לוקח עצים בא' בשבת לשבת הלל הזקן היה בו מדה אחרת יתירה והי' אומר כל מעשיך יהיו לש"ש. אמר ר"א אם נזדמן לך חפץ טוב אפי' בא' בשבת התקינהו לשבת. א"ר תנחומא אכלין הוינן בארבעתא ועל לקומן כותבן ואמרו יתפרשון לשבתא. הרי דכמה אמוראי עבדין כשמאי אלמא דינא הכי. וכן השיג הט"ז ססי' רמ"ב ממעשה דקצב דפ' כ"כ. וגם זה תימא דעל מדתו של הלל באותו דבר אומר שכל מעשיו יהיה לש"ש. ומה יש שייכות לאותו מחלוקת. אלא נראה דכ"ע ס"ל דרשה זו דחל מצות עונג שבת בכל השבוע אלא דאעפ"כ אם עוסק במצוה אחרת פטור ממצוה זו כמש"כ הרי"ף פ"א דשבת לענין הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים לפני השבת משום בטול עונג שבת ומכ"מ אי לדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג דאמר מר העוסק במצוה פטור מן המצוה. ולהכי שמאי הזקן היה צדיק אוכל לשובע נפשו. ואין בזה מצוה אלא להשביע נפשו מש"ה חל עליו מצות ע"ש. אבל הלל מדה אחרת וגדולה היה לו שהיה גומל נפשו איש חסד. פי' שגמל נפשו מכל הנאה. אלא שהיה אוכל לקיים נשמתו כמכניס אורח וזהו איש חסד שמתחסד עם קונו לכוין הכל לש"ש כלשון הפסיקתא. ומש"ה נפטר מעונג שבת. והיינו ברוך ה' יום יום שבכל יום יש מצוה בברכתו. והיינו שהביא רבינו הנך תרי עובדי דשייכי להדדי דכמו שהי' כל מעשיו אך לש"ש וכשרחץ עצמו בע"ש לא היה בזה הנאת עצמו כלל. אלא כדי לרחוץ איקונין של מלך. ולא כמו אחר שרוחץ להנאתו ומכוין לעשות הנאה זו בע"ש כדי שיהי' בזה כבוד שבת. וא"כ רחיצה זו מיהא להנאת עצמו ולא שייך לומר שהולך לעשות מצוה. אבל הלל ידע בנפשו כי רק למצוה מכוין. וכן גם אכילתו בכל יום רק כדי לקיים אכסניא זו. ומש"ה מיקרי עוסק במצוה ממש ופטור ממצות עונג שבת. והנה הרי"ף פ"א דשבת שם כתב הטעם משום דתניא העוסק במצוה כו' והוסיף שם ותנן נמי שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה כו' מכ"ז משמע דבעינן מצוה ממש דפוטר ממצוה אחרת. ובהגהת רמ"א סי' רמ"ח כתב דאפי' הולך לסחורה מיקרי לענין זה דבר מצוה והיינו עפ"י סוגי' דמ"ק ד' י"ד ע"ש. ולכאורה תמוה הא אין בכח מצוה זו לפטור מן המצוה כמבואר במרדכי פ"א דשבת סי' רנ"ח והגהות מהר"ם שם. ויותר קשה דהרמ"א כתב הכי על הא דהליכת שיירא שיהא נצרך לחלל שבת מחמת סכנה והרי אפי' לדבר מצוה ממש אסור שהרי אפי' מילה בזמנה הסכימו הפוסקים שאם נתפזרו הסמנים שאחר המילה אסור למול ושיהא נצרך אח"כ לחלל שבת וע' להלן סי' מ' אות ט' שדקדקתי דעת רבינו ג"כ הכי שלא כהרמב"ן ז"ל וכמש"כ דהליכה לסחורה יש לאסור. אלא ע"כ טעמי' דהרמ"א משום שעדיין לא הגיע הזמן שיחול עלינו מצות עונג שבת ושנזהר שלא לבא לידי חילול. ולפני זמן החיוב אפשר לדחות מטעם כ"ש כמש"כ הרמב"ם ה' קרבן פסח פרק ו' ה"ו והלא איסור הזיה שבות והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן כו' ע"ש. וכבר מוזכר סברא זו בסוכה ד' כ"ה א' וע"ש בתוס' ד"ה משום. זהו דעת רמ"א. אבל כ"ז אי נימא כהרמב"ן שלא חל המצוה של ערב שבת אלא בשבת או בערב שבת כדכתיב והכינו וגו' את אשר תאפו וגו'. אבל לפני ע"ש אין מצוה אלא שאסור מדרבנן שיבא אח"כ לביטול עונג שבת. מש"ה לדבר מצוה קלה אפשר דשרי. אבל אי נימא דעפ"י דין חל עלינו עונג שבת ביום א' ג"כ. אם כן מכש"כ דאסור מה"ת לגרום שיבוא לביטול מצות עונג ומכש"כ לחילול שבת. אלא א"כ עוסק במצוה גמורה דפטור מן המצוה. אם לא שנימא דאפי' ב"ש מודה דדרשה זו אסמכתא היא ועיקרה לקידוש היום מה"ת. ומש"ה יש לדחותה לכל עסק מצוה קלה. או משום דאפי' לפרש"י אינו אלא הכנה ולא גוף המצוה. וע' מש"כ סי' קס"ח אות ג' שמוכרח לומר כן לפרש"י: