העמק דבר על בראשית· רבי נפתלי צבי יהודה ברלין [הנצי"ב]
פרק ג · פסוק כ
ויקרא האדם וגו׳. עתה אחר שהרגיש בה שנשתנה טבעה להיות דבוק אך בו ועתה יש לה הרגש בטוב ורע לעצמה. ע״כ קרא אותה חוה:
כי היא היתה אם כל חי. אם נפרש אם של כל אדם אין מדויק לשון חי וכי רק האדם נקרא חי. ותו מדוע קראה בזה השם אחר שאכלה מעץ הדעת. אלא פי׳ כל חי הוא כמ״ש הרא״ש (ברכות פ״ו סי׳ ח׳) בפי׳ ברכה בורא נפשות כו׳ להחיות בהם נפש כל חי. שמשמעו שאין זה עיקר חיות האדם והכרחי אלא בא להתענג. וכיוצא בזה ביארנו לעיל ב׳ י׳ משמעות חי כ״פ שמחה ומלוי רצון. והנה עד שלא הי׳ להאשה דעת אנושי לא רצתה כ״א הכרחי לחיות כמו בהמה. עתה שהשיגה שכל אנושי היתה פי׳ נעשית אם כל חי ממציא כל תענוגי בני האדם. ומש״ה נקראת חוה ולא חיה שקרוב יותר לדברי הטעם אלא משום שע״פ רוב אותו התענוג נהפך לרועץ ומזיק לאדם. ומעין זה אמרו בב״ר שהוא מלשין חויא היינו נחש שנושך בעקב: