אור ברסלב
העיתונאי 4 לא טורקים דלת בפני אמא

העיתונאי 4

לא טורקים דלת בפני אמא

חצי כדור ריטלין

השנה תשט"ו, 1955. ליאצק גולדנהיים בן ה-25 לא היו יומרות גדולות ביחס לשאיפותיו בחיים. בשבילו רשימת ההישגים הנוכחית, הטמונה עמוק בחיקו, היא מעל ומעבר למצופה.

קודם כל הוא חי, בריא ונושם. בנוסף, הוא מעולם לא חלם שיזכה להינשא לקנות בית ולהיות אב מסור לשני תינוקות בריאים ויפים. הוא לא שיער בנפשו שאי פעם המקרר שלו יהיה מלא (יחסית לימי הצנע), ופת לחם לא תחסר וכוס חלב צחורה בכל בוקר על שפתותיו. הוא הרגיש מאושר, מיליונר, שמח מן העובדה שזכה להתקבל כנהג חבר מן המניין בחברת ההסעות הלאומית "המוביל", כך שמשכורתו שולמה חודש בחודשו ללא הפתעות מיוחדות.

נו, אם הכל כל כך טוב, אז למה כל כך רע?

לא נפריז במינון הרע, רק נאזכר כאן במשיכת קולמוס, שיאצק הנהג שלנו חברה'מן, הוא ניצול שואה. ימי ילדותו מגיל 9 ועד 15 עברו עליו בכמה מחנות השמדה ובמינזר. למנזר הוא נשלח בסוף המלחמה, לאחר שמצא חן בעיני קצין אס.אס., אשר במקום לירות למוות בנער השדוף, העדיף משום מה להפקידו בידי הכומר הקתולי כריסטיאן ז'ן-דון, שבא ללקט נשמות יהודיות מן המחנות בטרם פורענות, כדי להטבילם לנצרות כמסורת המיסיון המתועב.

יאצק מצא מיד חן בעיניו. גופו אמנם היה שקוף ושדוף להפליא, וורידי גופו בלטו מן העור כחלחלים ודקיקים וגוו שחוח, אך מעיניו ניבט זיק עצום של רצון לחיות. כריסטיאן הכומר היה בטוח שיוכל לנצל את הרצון של יאצק לחיות, כדי לשכנעו להמיר דתו.

האמת לא תכוסה בשמיכת הסיפור. יאצק בארבע שנות סיבלו ולאחר הניתוק מהוריו, כבר הספיק לשכוח הרבה מן המצוות ולהיחלש באמונתו. הצעתו של הכומר קסמה לו. שעה אחר כך הוסעו הוא ועוד 15 נערים במשאית בקר לכיוון המנזר הקתולי.

"ייהרג ואל יעבור" זה הציווי, אך מה לנו לבוא בטרוניה לילד יהודי רדוף, מוכה וחבול, שנחטף מידי אמו הזועקת בהיותו בן 9, בן יחיד לאם בת 50 ולאב חולני.

שעה אחרי שהוא הובל ע"י קציני האס.אס. לנסיונות רפואיים, למחנות עבודה ושאר טירופים, הובלו גם הוריו לאן שהובלו במסע הזדון של הכורת הנאצי, וכך חוסלה לה עוד משפחה על פי הכרוניקה של היטלר ועוזריו ימ"ח.

לא, יאצק לא שכח שהוא יהודי. גם הטבלתו לנצרות נעשתה מבחינתו באדישות ובגיחוך. הוא פשוט רצה לחיות ותו לא, לכן הוא פיזר סימפטיה ללא גבול לכומר כריסטיאן ולקומץ נזיריו המוזרים. העיקר לאכול לשתות ולישון, לנסות לשכוח את הגיהנום ממנו בא; מנסה לעצור את שטף הגעגועים להוריו שנעלמו לו לפני שש שנים לתוך התוהו הקטלני של הרייך השלישי.

כשהסתיימה המלחמה, ניסה הכומר כריסטיאן לשכנעו להשאר במנזר, אך יאצק סירב בנימוס.

"אני מודה לך, האב כריסטיאן על שהצלת את חיי, אבל אני יהודי ומקומי עם עמי בארץ ישראל, בפלשתינה".

יאצק הצליח לאתר את נציגי הסוכנות היהודית בפולין, התחבר דרכם לתנועת הנוער הציוני "מחנות העולים", עלה ארצה ונקלט בקיבוץ "נתיב המעפילים". הוא עבד בפאלחה, ברפת, בלול, גוייס לפלמ"ח, אחר כך הוכרזה המדינה, ויאצק חש שהשלב הבא הוא יציאה מחוץ לקיבוץ ופתיחת דף חדש בעצמאותו.

בגיל 21 הוא הגיע עם מזוודה קטנה לתל אביב. בשארית פרוטותיו שכר חדרון קטן ברחוב החשמונאים, ולמחרת בבוקר ניצב מול משרדי "המוביל".

"בוקר טוב" פנה למנהל אברומקי גולדמן, "שמי יאצק ובאתי אתמול לתל אביב מן הקיבוץ. יש לי רשיון נהיגה והמון כוח ורצון לעבוד, אדון גולדמן, קבל אותי לעבודה ולא תתחרט".

גולדמן לא היה צריך יותר מזה. הצעירצ'יק גבה הקומה ורחב הכתפיים היה רחוק מלהדמות לנער השדוף שבמינזר. המוטיבציה שבערה בו לעבוד, התאימה לאברומקי גולדמן, שהחברה אותה ייסד, חיפשה בנרות צעירים בעלי מוטיבציה שאפשר לסמוך עליהם.

"התקבלת לניסיון", השיב גולדמן. "עלה לטנדר, אני בוחן את כישוריך".

יאצק נהג במיומנות מפתיעה, ולאחר קורס קצר הופקד בידיו אוטובוס מקרטע, הפולט עשן שחור ללא סוף.

"אתה נהג חרוץ" החמיא לו גולדמן "החלטנו להפקיד בידך את קו תל אביב באר שבע פעמיים ביום, הלוך וחזור. אם לא תהיינה תלונות, בסוף השנה נקבל אותך כחבר "המוביל" מן המנין תמורת מניה ע"ס 50 לירות שתקוזז משכרך".

יאצק היה מאושר עד השמים. שנה אחר כך הוא נישא לימימה, בתו של אברומקי גולדמן, ובמשך השנים נולדו להם שני תינוקות. לבכור קרא על שם אביו דוד יוסף, לשני קרא ישועה, על שם החיים שקיבל במתנה מידיו של הריבונו של עולם.

נו, כבר שאלנו ונשאל בשנית, אם כל כך טוב למה כל כך רע?

ובכן, אימי המלחמה ויסוריה נמוגו אט אט מזכרונו כמו אותו עשן שחור הנפלט מאגזוז האוטובוס, אבל דבר אחד העיב על חייו. אמא, אמא שלו גולדה גולדנהיים שאיננה. הוא זוכר היטב את זעקותיה המחרישות.

"יאצק, אל תקחו לי את יאצק בני היחיד!!!" בלילות הוא נעור מבועת ומזיע לאחר שפניה הדומעות מופיעות בחלומו, ועיניה שואגות: "בני, בני יחידי, אין לי עוד מלבדך בן. נולדת לי אחר 20 שנות עקרות. איפה אתה יאצק?". הוא קם כל בוקר עם החלום הזה, נוהג באוטובוס והוא עמו, אוכל ושותה עם החלום, ובשיא עייפותו על משכבו בלילות הוא נילווה אליו לתוך מאפילת החושך הארץ-ישראלי.

נסיונותיו לאתר את קרוביו דרך מדורי הרדיו והעיתונות עלו בתוהו. איש לא פנה אליו, איש לא שאל, איש לא ידע מה עלה בגורל הוריו.

יאצק כבר התחיל להתרגל לעובדה שהוריו לעולם לא ישובו.

"הוא נהג אדיב וחביב, יאצק", פירגנו לו הנוסעים וגם הנהגים "הוא נעים סבר, הוא סבלן, תענוג לנסוע עמו" החמיאו לו נוסעיו הקבועים על ציר תל אביב באר שבע הלוך ושוב.

היה זה יום חמסין של תמוז, בוער כתנורו של עכנאי הממאן להיטהר לפי חכמים. השעה 11:00 בבוקר, עם הפנים דרומה. הכבישים הזיעו, הנגב המדברי ריצד לעצמו פטה-מרגנה של מעיינות ונהרות תכולים, ובתוך האוטובוס הצטופפו עשרות הנוסעים מייחלים ומתפללים להגיע לשלום אל מחוז חפצם, דרומה.

יאצק היפנה ראשו לעבר לב האוטובוס ועשה חשבון מהיר, שניתן להכניס עוד 5-6 נוסעים, לא יותר. בתחנת היציאה הדרומית ביותר של תל-אביב המתינו כעשרה נוסעים.

"להצטופף, נא להיכנס פנימה, לפנות מקום לעולים" ביקש יאצק. נוסע ועוד נוסע ועוד נוסעת. יאצק סופר אותם. תשעה כבר עלו.

"נהג יקר, די!" התחננו הנוסעים המזיעים, "האוטובוס גדוש". יאצק סגר את הדלת בפני אישה זקנה כפופה לבושה בצניעות, וכיסוי לראשה. במבט חטוף הבחין יאצק בעיניה העצובות.

"סליחה גברת, אי אפשר יותר להעלות". הדלת נטרקה בפניה, ויאצק הציץ במראה הצדדית כדי להיכנס לכביש הראשי.

"אנא פתח לי!! נהג, פתח לי" ביקשה הזקנה. יאצק התעלם. הוא לא רצה לגרום צער לנוסעים. "אנא נהג, אינני יכולה להישאר כאן בתל אביב, אני חייבת לחזור לבאר-שבע, האוטובוס הבא בעוד שש שעות...".

יאצק אטם אוזניו משמוע ולחץ בעדינות על דוושת הגאז.

"תתבייש לך, טורק דלת בפני", זעקה הקשישה "לאמא שלך לא היית עושה את זה!!!".

יאצק בלם. הזעקה הזו פילחה את לבבו. גם איזכור אמו שנעלמה לו לפני כ-16 שנים הרטיט את לבבו. הוא פתח את הדלת וסימן לנוסעים להצטופף. הוא נעץ עיניו בכביש, והבחין בזוית העין שאישה צעירה מפנה מקום ישיבה לקשישה.

"תודה תודה, לך".

ארבע שעות ארכה הנסיעה לבאר-שבע. יאצק שתק כל הדרך. הזעקה של הזקנה התערבבה לו עם הזעקה של אמא לפני כ-16 שנה - "אל תקחו לי את יאצק בני יחידי"... הזעקות היו מאד דומות זו לזו בכאבן המתפרץ. אפילו הנגב היבשושי הדומם לא הצליח להרגיע את אוזניו של הנהג הצעיר, שסערו מרעש פנימי בלתי פוסק. בין לבין זלגו מעיניו כמה דמעות של געגוע. "איפה אמא?".

בתחנה המרכזית בבאר-שבע ירדו הנוסעים, היא ירדה אחרונה.

יאצק פנה אליה ואמר: "סליחה גבירתי, לא התכוונתי לפגוע בך חלילה. תביני אותי... ואת צודקת, אם זו היתה אמא שלי בוודאי הייתי נוהג אחרת, אבל כבר 16 שנה שאין לי אמא".

"איפה אמך"? היא שאלה בסקרנות ובקול סדוק.

"כנראה שנספתה בשואה, אין לי שום מושג, הייתי בן תשע, נחטפתי מידיה, עברתי גיהנום כמו כולם ואפילו במינזר חייתי".

"מה שמך? אולי הכרתי את אמך?" היא שאלה באותו קול סדוק.

"שמי יאצק, יאצק גולדנהיים".

"אני לא מאמינה... יאצק!!! בני יחידי!!! יאצק, זו אמא!".

גולדה גולדנהיים איבדה את שיווי משקלה והחלה להתנדנד מהלם ומהפתעה.

יאצק החזיק בידה, לחש: "אמא, אמא שלי, מצאתי את אמא שלי...". הרבה עיניים תמהות ננעצו בבחור ובזקנה שמצאו זה את זו, וההיפך.

בלב התחנה המרכזית בבאר-שבע נגעו דמעות בדמעות, דם בדם, לב בלב, ו-16 שנות שכול ויתמות התאדו להן בחמסין הקייצי של ארץ, אשר עיני השם צופיות בה כל השנה.

"איזה נס", הפטיר יאצק, "איזה נס, אמא, שטרקתי לך דלת מול הפנים וזעקת לעברי מתהומות הלב: לאמא שלך לא היית עושה את זה... אחרת מעולם לא הייתי מגלה אותך".

גולדה גולדנהיים פתחה את תיק הבד שלה והוציאה משם בקבוק זכוכית מלא מים, מזגה ממנו לכוס פשוטה ואמרה: "שתה יאצק, שתה, זה סוף המסע הנורא. נפתחה הדלת".

יאצק לגם ולגם.

פרי קטן - מאחורי הסיפור

"המדור לחיפוש קרובים" בתקשורת היה אחד המדורים היותר אטרקטיביים במדינת ישראל הצעירה עד לפני 30-40 שנה. ניצולי השואה היו עדיין צעירים יחסית, והרבה בזכות אמצעי התקשורת זכו ניצולים להתאחד להם, שניים מעיר אחד ממשפחה.

במהלך הכתיבה התחדדה בי התחושה כי המדור הכי נכון לחיפוש קרובים זו התקשורת עם הקב"ה, הנובעת בדרך כלל מתוך זעקת הלב - "לאמא שלך לא היית עושה ככה!!!" ומיד יש התגלות מדהימה, מתנת ידה של ההשגחה העליונה.

תוכן העניינים

העיתונאי 4

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה