אור ברסלב
העיתונאי 4 חריץ גבינה בולגרית, ובגאט

העיתונאי 4

חריץ גבינה בולגרית, ובגאט

כבשונו של כבשוני

"נו הרב לוי, אם אתה לא מתגעגע אלי, אז אני מתגעגע אליך. אם אתה לא מייצר געגועים, אז אני עושה את העבודה בשבילך".

איך לא, ידידי האמריקאי הותיק רונלד צוקרמן בשידור ישיר מ- U.S.A., בטח יש לו סיפורון עם מוסר השכל שיעשה נחת לחמשת קוראי הנאמנים.

"הו ר' רונלד, תענוג לשמוע ממך, ושיהיה לך ברור, יש לי בציקלון כמה וכמה קילוגרמים של געגועים אליך, אבל בצוק העתים לא תמיד מסתייע בעדי לחייג לסלולרי שלך, ואתה שתהיה בריא, מן הבחינה הזו עושה את העבודה טוב מאד בשבילי. אתה מחייג, מספר סיפור טוב, אני משכתב אותו, מטגן אותו היטב מכל הצדדים כדי להגישו - חם ומהביל בשם שנינו - לקוראנו היקרים, ואין שותפות יותר נעלה מזו האמן לי".

"שותפות אמרת מיסטר לוי? יש לי סיפור מתוק על שני ידידים נחמדים, שאומנם לא עשו שותפות עיסקית, אבל עשו משהו דומה, ובסופה של הדרך נצא ממנו עם מוסר השכל גדול".

"ר' רונלד אהובי, אתה יודע שכשאתה מתחיל לרמוז על אופיו של הסיפור,הסקרנות שלי נוזלת לי מבין האוזניים עד לכף ידי הימנית המיומנת".

"ובכן, בעיירה יהודית קטנה על קו הגבול בין ליטא לפולין, אי אז בימים, היה היו שני ידידים טובים וותיקים, שנהגו לפרגן זה לזה על כשרונם המקצועי. אין לי ספק שיש לך שכל ישר, ואתה מבין שלא מדובר בשני סנדלרים, או בשני חייטים, כי הלוא חז"ל כבר לימדונו פרק מאלף שאין אומן מחמיא לידידו בעל אותה אומנות.

"מעניין, מה היה עיסוקם?

"סבלנות, הנה זה מגיע. קיר לבנים משותף הפריד בין המאפייה הצנועה של ר' אפרים בגאטי, לבין המפעל הקטן ליצור גבינות של שרגא גבנוני. הודו לה' כי טוב, תחרות עסקית לא היתה ביניהם, אם כי העניות היתה לחם חוקה של אותה עיירה ציורית וקטנה, שמרבית תושביה היו חוטבי עצים ושואבי מים, קשי-יום להפליא. הנה כי כן, לא פעם ולא פעמיים ההכנסה היומית של השניים היתה זעומה, וחלון הראווה שלהם נותר עמוס בגבינות ולחמניות. עד שבוקר אחד העלה שרגא גבנוני - תוך לעיסת חריץ גבינה בולגרית ותחיבת זיתים שחורים לפיו לאינון הטעם - רעיון לא מקורי במיוחד.

"מה דעתך פרויק'ה בגאטי, שנעשה בינינו עיסקה נחמדה, שבוודאי תשמח את שנינו, את נשותינו ובני ביתנו.

"כולי אוזן" השיב אדון בגאטי תוך כדי לישת עיסות בצק בגודל בינוני "אם זה יוסיף לנו לפרנסה, אז בכבוד".

"תראה פרויקה, אני מעריץ מושבע של הבאגטים שלך, ואתה חובב אדוק של חריצי הגבינה הבולגרית שלי, ואנחנו מדי בוקר רוכשים בכסף מלא זה מזה, גבינה ובאגטים. זה מיותר ולא רציני. אני מוכן להעמיד לך כל בוקר חריץ גבינה בולגרית במשקל קילוגרם אחד, ואתה תעביר לידי בקניין גמור, באגט ארוך וטרי אף הוא במשקל קילוגרם אחד. 1,000 גרם גבינה מול 1,000 גרם באגט, וששון ושמחה במעוננו, אין לי ספק שנשותינו תשמחנה ותרננה מכך שהמעות נשארות בכיסים והשפע ירווח במעוננו".

"קניתי את הרעיון" השיב פרויק'ה ותחב לתנור שלושה באגטים באורך מטר ועשרים כל אחד.

"והנה הרב לוי העיסקה הפשוטה והמשביעה יצאה לדרך, תוך כדי לחיצות ידיים וטפיחות הדדיות על השכם. בגאטי את גבנוני פתחו את הבוקר שלהם (לאחר תפילת נץ כמובן) בכך שמר גבנוני מניח חריץ גבינה בולגרית גדול מימדים עטוף בנייר, על דלפק המכירה של פרויק'ה בגאטי. חמש דקות אחר כך נכנס בגאטי עם באגט אדיר מימדים לגבנוניה של גבנוני ומניח על דלפקו, את הלחם האפוי והמדיף ניחוחות מעוררי תיאבון. חצי שעה אחר כך מגיע ילד מכל משפחה, והללו אצים רצים לביתם אוחזים באגט וחריץ גבינה בולגרית כדי להכין את הכריכים לבית הספר. כן, מפעם לפעם היה מתווסף לבאגט תבלין כמו זעתר, או שומשום נורבגי, מעת לעת היה נספג קימל או פלפל שחור ומוסיף ארומה טבעית לחריץ הגבינה הבולגרית. בקיצור העיסקה עשתה שמח לכל הנוגעים בדבר.

"נו רונלד, איפה העוקץ? זה סיפור לבית זקנים.

"לוי!!! אני מתפלא עליך, ככל שאתה מתבגר אתה מאבד סבלנות, אז הנה העוקץ. אחרי חצי שנה, כמעט מבלי משים וללא הודעה מוקדמת - ומתוך אמון מלא - מניח שרגא גבנוני את הבאגט החם על משקלו, ועיניו מתפלבלות, המחוג השחור נעצר על קו-המשקל: 800 גר'. הבאגט - ריבונו של עולם - שוקל 200 גר' פחות ממה שסוכם. זאת למודעי שאדון גבנוני עדיין דן לכף זכות את ידידו האופה, והחליט לשקול את הבאגט גם למחרת. נו, מר לוי, לא יאומן כי יסופר, אם בתחילה סבר גבנוני כי הדבר נעשה בטעות, בתום לב, מבלי משים, אזי במשך שבוע ימים, כמו שעון שווייצרי, משקל הבאגט של פרויק'ה בגאטי עמד על 800 גרם בדיוק. סערה של פרץ רגשות על נוכלותו של ידידו האופה, החלה מפעפעת בקירבו של יצרן הגבינות, וביום השמיני כשגילה שמשקל הלחם ירד ל- 750 גרם, הוא רץ בזריזות לבית-הדין בעיירה, וביקש מהדיין המכובד ירחמיאל חרוזי, לפתוח תיק תביעה כנגד ידידו, אשר גזל ממנו במשך למעלה מחצי שנה... 200 גרם מאפה בכל יום...

"מתחיל להיות מעניין רונלד, זה כבר סיפור עם תאוצה.

"אני שמח מיסטר לוי, ובכן כבר בשעת הצהריים הוזעק פרויק'ה בגאטי על ידי שליח בית הדין לעמוד בפני הדיין חרוזי, וכשגילה להפתעתו מי התובע בלע את לשונו מתדהמה.

"ריבון העולמים ר' גבנוני, אתה תובע אותי על גזל, מה פשעתי? מה חטאתי? איך אתה מעז להעלות על דעתך שאני אפרוץ לחנותך ואגנוב?

"תרגע פרויק'ה תרגע" ביקש חרוזי הדיין. "שרגא גבנוני טוען שבעיסקת החליפין שלכם, לפיה הוא מעביר לך חריץ גבינה במשקל 1,000 גרמים, אתה אמור להעביר לרשותו באגט במשקל 1,000 גרמים... והנה וראה...".

"וכאן שולף הדיין חרוזי חמישה או שישה באגטים - כולל הבאגט הטרי - מתחת שולחנו ומניח אותם על המשקל שלפניו.

"עיניך הרואות פרויק'ה, הבאגטים שלך שוקלים 800 גרם, ואולי קצת פחות, מה לעשות חברך גבנוני צודק, כל יום גזלת ממנו 200 גרם לחם, תכפיל במאה ושמונים יום, מדובר בסכום רציני... הלוא כן?" הביע תמיהה הדיין חרוזי. "נו ומה יש לך להגיד על ההוכחה הבוטה הזו? ביקש חרוזי מכבוד האופה.

"גרד אדון בגאטי את פדחתו במבוכה והשמיע את משפט המחץ: "כבוד הדיין חרוזי, אני מאד מצטער, יתכן שנפלה פה אי-הבנה. גבנוני ידידי הוא הזריז מבינינו, והוא החלוץ שמעביר אלי מדי בוקר חריץ גבינה. אני מניח את החריץ על המאזניים שלי ומניח מן העבר השני באגט באותו משקל, אם אני יוצא מתוך הנחה שהחריץ הבולגרי של גבנוני שוקל 1,000 גרמים, אזי גם הבאגט שוקל 1,000 גרמים, אבל אם החריץ שהועבר לידי צנום יותר, אז הבאגט - אף הוא - מצטמק ורע לו. והנה דווקא הבוקר, מפלאי תמים דעות, אף אחד מילדי לא בא לקחת את החריץ של גבנוני והוא ניצב לו עדיין עטוף בחנותי, הבה ניגש לשם נשקול את החריץ, ואז ניווכח מי מביננו הגזלן".

"אין כאן מקום להאריך במילים ידידי הסופר, חריץ הגבינה של גבנוני נשקל מכל הצדדים ובכמה משקלות ונמצא משקלו כ- 800 גרם. ומי הגזלן? וחשבתי לעצמי שזה סיפור חינוכי וראוי ללמדנו מוסר גדול. השם - צילך -, הקב"ה הוא הצל שלנו, אנחנו גונבים, משקרים, מזיקים, כך גם ההנהגה האלוקית כלפינו. מודדים לנו מידה כנגד מידה, וברגע האמת נחשף קלוננו לעין השמש, כאשר המאשים נהפך לנאשם. ואם לא הייתי כרגע באמריקה, אלא בישראל, אני מאמין שהיינו מתיישבים בצוותא לארוחת בוקר עסיסית הכוללת באגט טרי עם המון גבינה בולגרית. הלוא כן?".

"אתה ענק צוקרמן... הסיפורים שלך תמיד מעוררים תיאבון".

פרי קטן - מאחורי הסיפור

הסיפורים של עמיתי האמריקני הקשיש, הם תמיד ססגוניים ושופעי מוסר השכל. שיהיה ברור, יש פער גדול בין הניסוח שלו, לבין מה שכתוב כאן, אבל המוסר-השכל תמיד נשאר נוקב, מרעיד לבבות, מחוייך אך גם מחייב חשבון נפש.

אגב כך, יש לי תענוג מיוחד לכתוב סיפורים קטנים מן הסוג הנ"ל ולחדור לקרביים של עיירה יהודית מתוקה שהזמן בה עומד מלכת, והדמויות שלה טרחניות משהו, ואפילו קצת פשטניות. אין לי מושג מדוע, אבל בעת כתיבת סיפורים מן הסוג הזה, מתנגנים באוזני צלילי הכלייזמרים של פעם.

יא-בם-בם-בם-בם באאאאאאם!!!!

תוכן העניינים

העיתונאי 4

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה